טיול משפחתי בטנריף – הורים, סבים ותינוק בן שנה וחצי

עכשיו כבר קשה לי להיזכר מה בעצם ידעתי על טנריף לפני שבחרנו לנסוע לשם, אבל אני די בטוחה שפרט לכך שמדובר באי לא ידעתי שום דבר. עכשיו אני יודעת שאכן מדובר באי, אחד מהאיים הקנריים ששייכים לספרד, אשר נמצא כ200 ק"מ ממרוקו, באוקיינוס האטלנטי. אני גם יודעת שהוא יעד פופולרי מאד בקרב אנגלים וגרמנים, שמגיעים אליו בעיקר כדי להשתזף בצורה מוגזמת בחוף הים או על שפת הבריכה באחד מעשרות בתי המלון שמפוזרים, בעיקר בחלקו הדרומי של האי.
גם אנחנו בחרנו בו מתוך מחשבה על חופשת בטן-גב (היעדים האחרים שנשקלו היו תאילנד – רחוקה מדי לשבוע חופשה, סיישל – מזג אוויר פחות טוב בדצמבר, זנזיבר – מעט מדי דברים מעניינים לעשות מחוץ למלון), אבל מהר מאד הבנו ששאר מוקדי המשיכה בטנריף מעניינים אותנו הרבה יותר. מה גם שנראה היה שהחופים שם מוצלחים פחות מאלה שאנחנו מכירים בארץ, ואני בעצם בכלל לא טיפוס של בטן-גב למשך שבוע שלם. בקיצור, למי שמחפש בעיקר בטן-גב, אני לא האדם הנכון לשאול האם טנריף היא יעד מתאים או לא.

אז איפה היינו ומה עשינו? או "מה עושה זוג במשך שבוע בטנריף עם תינוק בן שנה וחצי, סבתא נמרצת, וסבא נמרץ ברוחו אך צועד עם מקל בגופו".

מידע כללי
• טיסה – הגענו לטנריף בטיסה ישירה מתל אביב של חברת SmartWings הצ'כית שמשווקת על ידי ישראייר. בהמשך גיליתי שאפשר לרכוש כרטיסים לטיסה הזו גם ישירות מהחברה (כנראה עם פחות כבודה). נחתנו בשדה התעופה הדרומי בצהרים, ואחרי זמן ממושך מדי של המתנה למזוודות ולאוטו ששכרנו יצאנו לדרך.
• לינה – החלטנו להתחיל ב4 לילות בחלק הצפוני של האי, ואמא שלי מצאה בבוקינג וילה מהממת בעיירה לה אורוטבה: https://www.booking.com/hotel/es/villa-finca-el-drago.en.html?aid=1559171&no_rooms=1&group_adults=1

אני ממליצה בחום על הוילה הזו, גם בגלל המחיר האטרטקיבי והמיקום הנוח (ממש קרוב לכביש הראשי) אבל בעיקר בגלל שהיא נמצאת במתחם שאני לא מצליחה לחשוב על דרך מדויקת של ממש לתאר אותו, אבל "אחוזה" זו כנראה ההגדרה הכי קרובה. יש שם מדשאות מטופחות, צמחיה מרשימה, בריכה יפה, מגרש טניס , ואפילו כנסיה קטנה. יש שם מספר דירות/וילות להשכרה, כך שאם מטיילים קבוצת חברים זו נראית לי כמו אופציה ממש נהדרת. הוילה עצמה מרווחת מאד (מה שגרם לכך שהחימום לא ממש הצליח למלא את תפקידו ובלילה היה שם די קר), נקייה ומצויידת היטב, אבל רחוקה מלהיות מפוארת.
את 3 הלילות האחרונים החלטנו להעביר בדרום-מערב האי. במקור חשבנו לטייל לאי לה גומרה ורצינו להיות קרובים למעבורת, אבל גם כשוויתרנו על מעבר אי, חשבנו שיהיה נוח להיות קרובים יותר לאתרים של דרום האי. בדיעבד היינו נשארים באותה אחוזה לכל השבוע, בעיקר כי הדירה השנייה ששכרנו היתה מאד מאכזבת ולא מומלצת, וזמני הנסיעה היו דומים בסופו של דבר. לקח – דרום האי יקר יותר, תקראו גם את הביקורות השליליות ותהיו מוכנים להשקיע קצת יותר.
אם הייתי צריכה להזמין עכשיו שוב מקום לינה בדרום, הייתי מחפשת ב-Playa de las Americas, אם כי כמו כל אזור הדרום, זו עיירה פופולרית ועמוסה – https://www.booking.com/searchresults.en.html?city=900039130&aid=1559171&no_rooms=1&group_adults=1.
• סים מקומי – כדאי מאד להיעזר באחד. בשדה התעופה הדרומי יש דוכן של לייקה מובייל (Lycamobile). ממליצה בחום לרכוש שם סים. אנחנו הגענו עם 2 סימים שקיבלתי ממישהו, הם עבדו מצוין אבל פגו תוקף יומיים לפני שסיימנו את הטיול. אי אפשר היה להטעין אותם עצמאית, ומצאתי את עצמי מגגלת רבות אם ואיך אפשר להטעין, ומחפשת חנויות רלבנטיות. בסוף בעל הדירה שלח אותנו לקניון כלשהו, שם מצאנו חנות וקנינו בשביל יומיים סים במחיר מופקע.
• השכרת רכב – כנראה כמו רוב הישראלים, השכרנו רכב ב-Cicar. הזמנו רכב ידני כי אוטומטי עלה משמעותית יותר, אבל שדרגו אותנו לאוטומטי, וזה היה מאד מוצלח. אפשר להסתדר עם ידני, אני בטוחה, אבל יש המון דרכים תלולות ומפותלות באי שהרבה יותר נוח לנסוע בהן עם תיבת הילוכים אוטומטית. ביקשנו וקיבלנו בלי בעיה ובלי תוספת תשלום כיסא בטיחות לתינוק, אבל הם לא יכלו להבטיח מראש (שאלתי במייל) שנקבל כיסא חדש עם חיבור איזופיקס, ואכן קיבלנו כיסא מיושן שמעוגן לרכב רק בעזרת חגורת הבטיחות. לא עפתי על זה, אבל הדקנו את הכיסא כמה שיכולנו והסתדרנו עם מה שהיה.

יום 1 – יער הגשם Anaga Rural Park
אחרי התברברות קלה בדרך כתוצאה מכך שלא ידענו לאן לנווט (אז הנה, טיפ ראשון, נווטו ל-Centro de Visitantes, Parque Rural Anaga), נסיעה של כשעה כולל עצירה לתצפית הביאה אותנו למרכז המבקרים היפה של הפארק. בנוסף למרפסת תצפית יפה, יש במקום בית קפה קטן, ומרכז מידע שבו אפשר להתייעץ עם מדריך לגבי מסלולים. אנחנו יצאנו לטיול קצר שמתחיל בדרך סלולה בה גם אבא שלי יכל לצעוד. כשהסתיימה הדרך הסלולה אבא חזר לבית הקפה לזמן איכות עם הטאבלט שלו, ואנחנו המשכנו בטיולון נחמד ב"מסלול החושים" (Sendero de los Sentidos) שהחזיר אותנו חזרה לנקודה ממנה באנו. הפיצקי צעד יפה חלק מהדרך, ובשלב מסוים הונח במנשא.

אספנו את אבא, אמרנו שלום לקבוצת ישראלים שזיהינו מהטיסה, והמשכנו בדרכנו לסן אנדרס (San Andrés). קראנו שזו עיירה נחמדה עם חוף ים זהוב, שיובא מהסהרה. לא התרשמנו יותר מדי מהעיירה, אבל הדרך היתה יפה, והיה נחמד להתהלך קצת על הטיילת ולראות את החוף עד שהמסעדה שבחרנו לאכול בה צהרים נפתחה. ארוחת הצהרים הראשונה שלנו בטנריף היתה ממוצעת מינוס, בעיקר כי כולנו רצינו פאייה, שלא היתה מוצלחת במיוחד למרבה הצער. התגברנו על האכזבה והמשכנו הלאה, ל-San Cristóbal de La Laguna. שוטטנו קצת בעיירה החמודה, עלצנו עד מאד כשהפיצקי נרדם בעגלה, וחגגנו עם קרפים וקפה ב-La Bohème, קרפרייה שזכרתי שקראתי עליה המלצה או שתיים במקום כלשהו. קינחנו את היום בקניות בסופרמרקט וחזרנו לאחוזה שלנו.
אחרי סידורי ערב וארוחת ערב ביתית הותרנו את הפיצקי בהשגחתם הנאמנה של סבתא וסבא ויצאנו לחפש קישוטי כריסטמס ב-Puerto de la Cruz. מצאנו חניה וגם קישוטים, ואפילו יריד לונה פארק בוהק. היה נחמד מאד וחזרנו הביתה עייפים ומרוצים מהיום הראשון לטיול.

יום 2 – הר הגעש טיידה Teide National Park
הכנו את עצמנו ליום עם הרבה עליות/ירידות ופיתולים ב-TF21, וכך אכן היה. עוד לפני שהתקרבנו בכלל לפארק waze שלח אותנו לקיצור דרך לא ברור דרך כמה דרכים מאד תלולות וצרות בדרך, והחלטנו לנסות להיות שיפוטיים יותר כלפי ההמלצות שלו ולא לרדת מהדרך הראשית אם נראה שזה רק כדי לחזור אליה בהמשך. עצרנו בדרך בכמה נקודות תצפית (חפשו שלטים עם המילה Mirador), עד שהגענו ל-El Portillo Visitor Center, מרכז מבקרים צמוד למעין גן בוטני קטן. בגן יש שבילים סלולים בין מיני צמחיה שמעניין מאד לבחון, שמתאימים גם למתקשים בהליכה וסביר להניח שגם לעגלות. כמנהגנו, אבא הצטרף אלינו לצעידה קצרה, וכשנמאס לו חזר לקרוא באוטו, ואנחנו המשכנו עם הפיצקי על הגב למסלולון קצר. ממליצה על העצירה הזו בדרך אל/מטיידה.

המשכנו להתקדם לתוך הפארק, ועצרנו לפיקניק קצר בנקודת תצפית נוספת, ממנה נהנינו לבהות אל הנוף הטרשי המיוחד, ולראות את המוני המכוניות שחונות לכיוון הרכבל. מכיוון שהפיצקי קטן מדי מכדי לעלות ברכבל, וויתרנו מראש על החוויה, אבל מי שמעוניין לעלות לפסגה, כדאי מאד להזמין מראש מקומות ברכבל, וגם להזמין היתר למסלול שמוביל ממש עד ללוע ההר (http://www.reservasparquesnacionales.es/real/parquesnac/usu/html/Previo-inicio-reserva-oapn.aspx?cen=2&act=%201). המסלול עצמו אמור להיות לא מאד מאתגר, אבל בגלל הגובה האוויר דליל וקשה ללכת. לא מומלץ לחולים, קשישים, ילדים ונשים בהיריון.

השארנו את אבא בבית קפה ונסענו כמה דקות ל-Roques de García, אזור עם תצורות סלע עצומות ומיוחדות. שלפנו את מנשא הטיולים, והכנו את עצמנו למסלול של כ45 דקות שנאמר לנו במרכז המבקרים הראשון שמתאים להליכה קלילה. אחרי צעידה של כ20 דקות בשביל שטוח הדרך התחילה להיות קצת יותר מאתגרת, אבל ראינו מדי פעם שלטים עם מספר המסלול, 3, אז המשכנו בדרכנו. הדרך הפכה להיות קצת יותר מאתגרת, אבל הפיצקי נרדם על הגב, והנחנו שלא יכול להיות קשה במיוחד אם שלחו אותנו למסלול הזה. אז אכן לא היה בלתי אפשרי, אבל בדיעבד לא ממש ידענו לאן אנחנו הולכים, והמסלול היה קצת קשה יותר משחשבנו, בעיקר כי היינו צריכים לרדת ואז לטפס שוב. ברגע שראינו את נקודת הסיום נרגעתי, אבל מודה שהיו כמה רגעים (בעיקר כשהפיצקי התעורר) שחששתי שזה יהיה מסלול ממש ארוך ושאנחנו לא מצויידים במספיק מים. בתיאור הרשמי של המסלול (https://www.webtenerife.co.uk/what-to-do/nature/hiking/trails/roques-garcia.htm) אני רואה שהוא מוגדר כמסלול של שעתיים, אז לפחות אנחנו כנראה בכושר די טוב, כי הוא לקח לנו רק שעה ו45 דקות. למי שמוכן מראש למסלול הזה, אני בהחלט ממליצה עליו, כי הוא מאפשר לראות ממש מקרוב צוקים מדהימים (שהתמונות לא מצליחות להעביר את הגודל שלהם), ולפחות כשאנחנו צעדנו בו לא היו בו הרבה אנשים וזו היתה חוויה מאד מיוחדת, להרגיש לבד בתוך המדבר המדהים הזה.

חזרנו לבית הקפה, לאבא קצת דואג ועצבני, אבל הכל בא על מקומו בשלום עם ארוחת צהרים קלה.
החלטנו לחזור בדרך קצת אחרת כדי לראות נוף אחר, ובמיוחד קיוויתי שנראה את תופעת ה-Sea of Clouds. אז חזרנו דרך TF24, ואכן ראינו את ים העננים, ונהנינו מדרך יפה וטיפה פחות תלולה.

בערב שוב ניצלנו את נדיבותם של סבתא וסבא, ויצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מוצלחת שהומלצה ע"י זוג חברים – Restaurante el Camino ב-Puerto de la Cruz. בהחלט מעבירה את ההמלצה הלאה! מסעדת טאפאס ביתית, אוכל טעים, וצוות מאד נחמד. לא מרגיש כמו מסעדת תיירים.

יום 3 – גן החיות Loro Parque
אני ממש לא חובבת גני חיות, אפילו להיפך. אבל שמעתי המון המלצות על לורו פארק, והתרגשתי קצת מכך שהפיצקי ייראה מקרוב בעלי חיים. העברנו שם יום נהדר, אבל גם עכשיו כשאני כותבת על זה, אני מרגישה קצת אשמה.. אז לא אפרט יותר מדי על הפארק, רק אציין שאין בעיה להעביר שם יום שלם, שהוא מטופח עד מאד, ושקל מאד להתנייד בו. לקחנו לאבא שלי מעין קלנועית שהקלה עלינו מאד להסתובב יחד.
ממליצה להזמין כרטיסים מראש דרך האתר הבא, שמעבר לדילוג על התור בכניסה, נותן עם כל כרטיס שובר של 5 יורו עבור אוכל ושתייה במסעדות, בתי הקפה והדוכנים של הפארק: https://www.attractiontix.co.uk/tickets/loro-parque

אחרי שיצאנו מהפארק נסענו כמה דקות לחוף, Playa del Castillo, לראות חול שחור, וערימות של חלוקי נחל (חלוקי ים, אולי?) בכמות מרשימה ומאד פוטוגנית.

יום 4 – מאסקה, Los Gigantes, La Caleta (החוף המערבי)
בצער רב, ארזנו את מטלטלינו ונפרדנו מהוילה היפה ומהצוות הנחמד. התחלנו בדרך מזרחה, לכיוון הכפר מאסקה. עצרנו בדרך בבריכות הטבעיות ב-Garachico, אבל למרבה הצער הן עדין היו סגורות בגלל נזקי סופה רצינית שהשתוללה שם. השקפנו קצת אל האוקיינוס והבריכות מעבר לסרטי האבטחה.
משם המשכנו בכבישים שנעשו צרים ותלולים יותר ויותר. אני הכנתי את עצמי לנסיעה שכזו, וידעתי שהדרך שמובילה ממש עד למאסקה אמורה להיות מאתגרת עוד יותר. אמא שלי טענה בתוקף שאם נהגנו בדרך לטיידה, ובדרך שבה אנחנו נוסעים עכשיו, לא תהיה לנו בעיה לנהוג גם למאסקה. אני התעקשתי שאני סומכת על הביקורות שקראתי שתיארו אותה כיוצאת דופן, ורציתי שננסה להזמין מונית מהעיירה Santiago Del Teide. כשהגענו אליה הפיצקי ישן באוטו, אז חנינו ברחוב הראשי של העיירה ונשארנו באזור הרכב. לא היה כל כך את מי לשאול באזור אם יש מוניות איפשהו (זה גם היה יום ראשון, אז הרגיש נטוש במיוחד), אבל ליד תחנת האוטובוס (איתו ניתן גם להגיע למאסקה, אבל התדירות שלו לא גבוהה, ולא רצינו להיות תלויים בו) ראיתי שלט עם מספר טלפון של מונית. בעלי המהמם הצליח לדבר בספרדית בסיסית עם המוקדנית, והחלטנו לקוות לטוב ולחכות שתגיע מונית, אם כי לא היינו בטוחים שבאמת הצלחנו להזמין אחת. אחרי כרבע שעה, ו5 דקות אחרי שהפיצקי התעורר, הגיע ואן עם נהג נחמד. זה היה מושלם, העברנו את כיסא הבטיחות, התיישבנו בנוחות בואן ונתנו לנהג לעשות את העבודה הקשה. בדרך ראינו רכב של תיירים שנתקע, ובכמה סיבובים הנהג שלנו התעצבן על הנהגים הלא מנוסים שגורמים לפקקים ומכריחים את כולם לעשות רוורס-קדימה-רוורס-קדימה אינסופיים כדי לצלוח את הפיתולים התלולים.

הגענו למאסקה, יצאנו מהאוטו כדי לבהות בנוף ולצלם כמה תמונות, ו.. זהו. זה כל מה שיש לעשות שם. שמחנו עוד יותר שלקחנו מונית ולא היינו צריכים להסתבך שם עם מציאת מקום חניה (כמעט שאין כאלה), וחזרנו לרכב שלנו. הסיבוב כולו לקח כ40 דקות, ועלה למיטב זכרוני פחות מ20 יורו. נתנו טיפ יפה לנהג החברותי והנעים, וחזרנו לדרך.

ניווטנו לכיוון Los Gigantes, צוקים מרשימים שצונחים לתוך הים. בזכות Google Maps כיוונתי אותנו לעצור בנקודת התצפית El Mirador Archipenque. שמחנו לגלות שם קפטריה קטנה, והחלטנו לעצור שם לארוחת צהרים מול הנוף. האוכל היה סביר ולא יותר מזה, אבל התצפית היתה נהדרת, ושם טעמנו לראשונה את משקה הקפה האופייני לטנריף, Barraquito. זה משקה בשכבות (חלב, אספרסו, חלב ממותק מרוכז, קינמון, גרידת לימון, ליקר 43 או טיה מריה), שאמור להיות אלכוהולי אבל אפשר להזמין גם גרסא נטולה.

אחרי ששבענו, הצעתי שננסה את מזלנו שוב עם בריכות טבעיות, ונסענו כמה דקות ל- Piscina Natural Acantilado D Los Gigantes. לקחנו את בגדי הים והמגבות, ושמנו פעמינו מערבה. צריך לרדת קצת כדי להגיע לחוף (מרוצף, אין חול), אז אבא עצר בספסל בדרך. אנחנו החלפנו לבגדי ים, אבל המים היו קרים מאד והסלעים חלקים מאד, אז הספקנו בלשבת על שפת הבריכה ולתת לפיצקי לשחק קצת במים. ראינו הרבה אנשים רבי תעוזה יותר מאיתנו, ביניהם גם כאלה שנהנינו במיוחד לשבת על השפה החיצונית של הבריכה ולחכות שגלי האוקיינוס יישברו עליהם. מחזה מלבב בהחלט מהצד.

שבנו לאוטו והמשכנו להדרים. כשחיפשתי מראש מסלולים שמתאימים לעגלות ומתקשים בהליכה קראתי במספר מקומות על טיילת שמחברת בין העיירות בחוף המערבי. החלטנו לעצור בעיירה פחות ידועה בשם La Caleta, ואכן מצאנו שם טיילת חמודה. השארנו את אבא בבית קפה והתחלנו לצעוד. בשלב כלשהו הפיצקי נרדם ואנחנו הבנו שלא נוכל להרחיק יותר מדי, אז אספנו את אבא והלכנו לאכול גלידה.

סיימנו את היום בחיפושי סים ואכזבה ממקום הלינה החדש שלנו, אבל לפחות ארוחת הערב שלנו היתה חיקוי מקומי ל-KFC, אז מבחינתי גם היום הזה הסתיים בטעם טוב.

יום 5 – פירמידות Güímar, כפר הדייגים San Miguel de Tajao ו-El Médano
כשעברתי עם אמא שלי על רשימת האתרים האפשריים לביקור, הפירמידות של גוימאר נשמעו לנו קצת פחות מעניינות. חיפשנו יותר נוף ופחות אתר ארכיאולוגי. אבל כשהגענו לדרום האי הבנו שיש שם הרבה פחות טבע, וההמלצות הרבות על האתר שכנעו אותנו לנסות אותו. ואני מאד שמחה שעשינו זאת, כי לא רק שמדובר באתר מוזיאוני מושקע, מטופח להפליא ומעניין מאד, הוא גם מאד יפה! הפירמידות ממש גובלות בעיירה, אבל גם ההרים המרשימים של שמורת טיידה נמצאים ממש קרוב, ובמזג אוויר מושלם כמו זה שהיה לנו, זה בהחלט מראה יפהפה. חוץ מזה, גיליתי שאבא שלי הוא מעריץ של החוקר תור היירדאל, שבין היתר חקר ופיתח מאד גם את הפירמידות של גוימאר, אז הוא שמח במיוחד לבקר שם, ואין כמו לשמח את אבא.

העברנו במוזיאון כ3 שעות, בשיטוט בין הפירמידות, התערוכות והגנים היפים, ולמדנו יותר על התושבים המקוריים של האי ועל ההיסטוריה הגלובלית המעניינת של מבני הפירמידה.
משם המשכנו לכפר דייגים זעיר שחברה מהעבודה המליצה לי עליו, בשם San Miguel de Tajao. בחרנו מסעדה מבין רצף המסעדות ההומות, וכפי שראינו את שאר הסועדים עושים, בחרנו מהויטרינה כמה מאכלי ים ודגים טריים. אחרי הארוחה טיילנו קצת בכפר, ונהנינו ממראה ומשמע הגלים.

סיימנו את יום הטיול בשיטוט רגוע על הטיילת של העיירה El Medano, ששמעתי שמפורסמת כיעד אטרקטיבי לגולשים. בהיותנו לא-גולשים, הערכנו יותר את גן השעשועים שמצאנו בשביל הפיצקי ואת הטיילת הנחמדה.

אותו יום היה ערב יום הנישואין שלנו, אז בפעם השלישית והאחרונה הותרנו בדירה את הדור המבוגר ואת הדור הצעיר, ויצאנו לאכול ארוחת ערב מוצלחת במסעדה איטלקית שדוקטור גוגל עזר לי למצוא ב-Playa de las Americas בשם Ardi (https://goo.gl/maps/Ls7Fufq1J692).

יום 6 – Siam Mall ו-Playa de las Américas
היום האחרון לחופשה היה היום היחיד בו מזג האוויר לא היה כל כך מוצלח. השמיים היו אפורים, היה אביך, ובעיקר היו רוחות מאד חזקות. אחרי שיטוט קצר ליד הדירה נסענו לחפש שמורה שמצאתי בגוגל, אבל הדרכים אלה היו חסומות, אז כמו ישראלים טובים, נסענו במקום זאת לקניון הידוע Siam Mall. בקניון נהנינו מסטארבאקס, עצי חג מולד וקצת קניות. חזרנו לאוטו בלי יותר מדי תוכניות ופשוט התחלנו לנסוע לאורך החוף. הפיצקי הפתיע ונרדם, אז המשכנו לנסוע, ובשלב כלשהו הסתובבנו חזרה דרומה, והחלטנו לחפש מקום לאכול בו ארוחת צהרים ב-Playa de las Americas. הימרנו על מסעדה איטלקית ליד המקום בו מצאנו חניה, היתה ארוחת צהרים מוצלחת אך קצת יקרה. הורדנו את הקלוריות ואת רגשות האשם בהליכה רגועה על הטיילת היפה, ובעיקר שמחנו לחלוץ נעליים ולהשתולל קצת עם הפיצקי על החול הנעים.

 
למחרת ארזנו בנחת ויצאנו לגיחה קצרה לחוף שליד הדירה, ובזאת באה לסיומה חופשה משפחתית נהדרת 🙂

סיכום טיול לפריז / המלצות לטיול עם תינוק (בן שנה)

#חפירה

אחרי הרבה התלבטויות, לפני מספר חודשים הזמנו טיסה לפריז עם מיכאלי המתוקי, שהיה בן שנה במהלך החופשה. אחרי שחפרתי בכל מיני פוסטים על טיול עם תינוק, אני רוצה לשתף גם בהמלצות שלנו, כמה המלצות שתופסות לכל חופשה עם תינוק, והמלצות ספציפיות לפריז.

המלצות כלליות:

• ציוד שמצאנו מועיל במיוחד –
  • טיולון קליל שאפשר לקפל לתוך תיק – חשבנו שנקפל אותו גם במהלך ההסתובבות, בסוף קיפלנו רק כשעלינו למטוס. מכיוון שהיינו רק עם טרולי אחת, נתנו לנו להעלות את הטיולון המקופל ממש למטוס, וזה היה מאד מוצלח כי לא היינו צריכים לחכות לקבל אותו.
    ספציפית יש לנו טיולון Zoe שהבאתי איתי מנסיעה עסקית לארה"ב (בתוך מזוודה J), מאד מרוצים ממנו, אבל בטוחה שיש עוד הרבה טיולונים מוצלחים בסגנון.
    יתרון נוסף של הטיולון הוא שכשהיינו צריכים לעלות או לרדת במדרגות בעלי סחב את הטיולון, עם התינוק בתוכו. היה מבאס הרבה יותר לעשות את זה עם עגלה כבדה.
    https://amzn.to/2KV0iYw
    
  • ערכת נסיעות לניקוי בקבוקים – משמשת אותנו גם כשנוסעים להורים וכו'.
    כזו: https://amzn.to/2N0dbxH
  • כיסכיסא – מאפשר להפוך כמעט כל כיסא למתאים להאכלת תינוק. השתמשנו בו רק במלון, במהלך היום האכלנו את הפיצקי בטיולון, אבל זה היה נוח למדי.
    https://amzn.to/2zoQi5g
  • מנשא – אם במקרה למישהו יש ספק, מנשא זה החיים 😉 בטיסה הפיצקי נרדם גם בו (גם אם לא למספיק זמן..), במהלך היום שמנו במנשא כשנמאס לו מהטיולון, נרדם בו בקלות גם בנשיאה על הגב. אנחנו עם סאפי ילקוט (נרכש אחרי מדידה של הרבה סוגי מנשאים אצל מדריכה של "המנשא הנכון", המלצה בפני עצמה)
  • כרית רגליים לטיסה – לשמחתנו קיבלנו מושב לפיצקי ב2 הטיסות. הכרית הזו אפשרה לנו לנטרל את הרווח בין המושב לזה שלפניו ולתת לפיצקי יותר שטח לשבת עליו או לשים בו משחקים.
    https://amzn.to/2NDqnKn
  • צעצועים חדשים לטיסה – בשבועות לפני הטיסה אגרנו משחקים ושטויות ממקס סטוק, את מה שהלהיב אותו במיוחד בטיסה הלוך הסתרנו ממנו שם ונתנו שוב רק בטיסה חזור. השתלם.
• קל לאמר וקשה ליישם – לנסות לשחרר את ענייני השינה… אמרנו לעצמו אינספור פעמים שנעשה זאת, ובכל זאת בכל פעם שהרגשנו שהגיע הזמן שלו לישון אבל הוא לא נרדם בקלות, או בימים של הטיסות בהם הוא ישן משמעותית פחות מבדרך כלל, די מהר נכנסנו ללחץ ותסכול. למרבה השמחה, זה לא מנע מאיתנו להרדים אותו כמעט אך ורק בעגלה במהלך היום, והוא ממש לא נראה מושפע לרעה מכך. אם כבר היה ערני ושמח מאי פעם. אין לי פה המלצה קונקרטית, פשוט משהו לחשוב ולהתכונן אליו להורים לתינוקות עם ענייני שינה. כשחזרנו הביתה היו יום-יומיים קשים קצת של הרדמות יום במיטה, אבל זה הסתדר.
• דירה עם 2 חדרים – לקחנו דירה במלון דירות. יצא הרבה יותר יקר מאפשרויות של חדר אחד שבדקנו, אבל השתלם לגמרי, כי כשהפיצקי ישן, אנחנו יכולנו להמשיך לחיות. אם יתחשק לכם להזמין את המלון/דירה שלכם דרך הלינק שלי בבוקינג, אעריך זאת מאד, אגב 🙂 https://www.booking.com/searchresults.en.html?city=-1456928&aid=1559171&no_rooms=1&group_adults=2
• להתכונן מראש – אני קיצונית קצת בעניין הזה, כפי שתעיד החוברת בת 15 העמודים שהכנתי, אבל אני חושבת שכשמטיילים עם תינוק זה יכול מאד לעזור אם יודעים מראש באיזה אתרים אפשר לבקר עם תינוק, איך (עם או בלי עגלה), והאם אפשר להזמין כרטיסים מראש. אני גם חיפשתי מראש המלצות לפארקים ומסלולים רגליים, והכנתי רשימות של אתרים קרובים שהגיוני לבקר בהם יחד. בנוסף, סימנתי מקומות (בעיקר מאפיות ושאר אתרים קולינריים…) במפה ב-my maps של גוגל, ואז הוספתי אותה כשכבה ל-google maps, יחד עם מפות שהורדתי מבלוגים שאני עוקבת אחריהם. זה אפשר לי לזהות ממש בקלות מקומות מעניינים, פשוט פתחתי את המפה בכל פעם שהיינו באזור מסוים וניווטתי אותנו לנקודות העניין.
• לעצור בפארקים וגני שעשועים, לתת לפיצקי להוציא אנרגיות – לא המלצה מקורית כלל וכלל, אבל כוללת אותה כי זו היתה אחת הסיבות שבחרנו בפריז, עיר שכיף להיות בה בחוץ, ושידענו שלא תהיה בעיה למצוא בה מקומות כאלה.
  
  

  

  

  

המלצות ספציפיות לטיול בפריז עם תינוק:

• דבר ראשון, מצרפת את החוברת שהכנתי.. אולי עוד אנשים ייהנו מהטירוף שלי 😉
  מסלולים ויעדים בפריז
• סיור קולינרי עם שרון היינריך – לא זול בכלל, אבל שווה כל יורו, כפי שהבטיחו לי חברים שכבר סיירו איתה לפנינו. זה סיור פרטי, שנערך בכל יום באזור אחר, לפי מועדי שווקי האיכרים. מעבר לכך ששרון מקסימה, הידע שלה על האוכל הצרפתי בכלל ועל עולם הפטיסרי/בולונז'רי/שוקולד בפרט מטורף. היה מעניין, טעים ומהנה עד מאד. והרגשנו שאנחנו מנצלים את הידע שהיא הקנתה לנו בהמשך הטיול, אז בכלל השתלם.
• המלצות של שרון לרחובות/שכונות להסתובב בהם – יש לה כמה פוסטים/כתבות על אזורים פחות ידועים להסתובב בהם, עם המון המלצות על תחנות קולינריות מסוגים שונים. העברנו ככה כמה שעות טובות ומאד טעימות. אלה הרחובות שאנחנו היינו בהם, ממליצה על כולם בפה מלא, בטוחה שגם שאר ההמלצות שלה שוות (גגלו "שרון היינריך רחוב"):
  • רחוב נפלא מתחת לסאקרה קר – https://parischezsharon.blogfr/2014/12/rue-des-martyrs.html
  • רחוב נפלא במארה הצפוני – https://parischezsharon.blogfr/2018/01/rue-de-bretagne.html
  • : סיור ברחוב מונטורגיי, השוק הסיטונאי הישן של פריז – https://parischezsharon.blogspot.com/2018/03/rue-montorgueil.html
• סיור חינמי עם מקומי/ת דרך Paris Greeters – המלצה שאני לא 100% שלמה איתה, אבל היא לא נפוצה במיוחד, אז נראה לי ששווה לציין אותה. ה-Greeters הם מקומיים שאוהבים את העיר ואוהבים להראות אותה לתיירים. זה ארגון גלובלי שפועל בהרבה ערים ברחבי העולם, מתברר. מגישים בקשה לסיור באתר שלהם, והם משדכים את התיירים למדריך/ה מקומיים. מכיוון שזה סיור פרטי, או בקבוצה מאד קטנה, זה בהחלט יכול להתאים להורים שלא רוצים להרגיש שהם מוציאים הרבה כסף, אבל מבלים את רוב הזמן בלהרגיע את התינוק או לחפש מקום לשבת איתו בלי לאבד את הקבוצה. אנחנו נהנינו לפגוש גברת צרפתייה נחמדה מאד ולדבר איתה, אבל לא הרגשנו שגילינו דברים מרגשים במיוחד על פריז או על האזור הספציפי בו טיילנו (שהיינו מגיעים אליו לבד בכל מקרה כנראה).
  https://greeters.paris/?lang=en
• עלייה לשער הניצחון – נוף נהדר של כל העיר ושל השאנז אליזה. אחרי שעלינו לשם היה לנו ברור שאנחנו מוותרים על תצפית מהמונפרנס (עוד אופציה טובה לתצפית לא יקרה בלי תור ארוך) וכמובן שגם על עלייה על האייפל (שמראש לא שקלנו לעשות). הזמנו כרטיסים אונליין בדרכנו לשם, מה שחסך לנו תור די ארוך. עדין היינו צריכים לעמוד בתור להיכנס למתחם עצמו, אבל נתנו למיכאלי להתרוצץ וזה עבר מהר. העלייה לשער הניצחון היא בכמה מאות מדרגות, אבל רובן נחסכות באמצעות מעלית שמציעים למשפחות עם תינוקות (ומן הסתם גם לבעלי מוגבלויות). אם במקרה לא מציעים לכם את האפשרות הזו, בקשו אותה בעצמכם. את העגלה משאירים קשורה (הם נותנים מנעול) בכניסה.
  
• Atelier des Lumières– תערוכה מ-ה-מ-מ-ת של ציורים שמוקרנים בענק בחלל גדול, בליווי מוזיקה. חוויה מקסימה, במיוחד לאור הרעיון המבריק של משה, לאפשר למיכאלי להסתובב לבד. העברנו שם שעה מהנה ביותר. בימי שבת וראשון חייבים להזמין כרטיסים מראש באתר, מומלץ לעשות זאת גם בשאר השבוע כדי לחסוך עמידה בתור.
  https://www.atelier-lumieres.com/

• מוזיאון רודן – המוזיאון היחיד שביקרנו בו, משום שקראתי מראש שחלק מהפסלים מוצגים בגן היפה והנעים שלו. הדבר היחיד שאכזב אותי היה שקראתי שהקפטריה במתחם שווה, והיא ממש לא היתה כזו…
  http://www.musee-rodin.fr/en
  
  
• לא לפחד מהמטרו – כן, יש מדרגות, אבל אם יש טיולון קליל ומישהו שלא חושש מלהרים אותו, זו לא בעיה. לא השתמשנו הרבה בתחבורה ציבורית, אבל כשכן עשינו זאת, זה היה מאד נוח. ומיכאלי ניצל את השהות במקום אחד לפלירטוט עם האוכלוסיה המקומית, תמיד כיף.
  

  

  • המלון שהיינו בו – לא זול, אבל כאמור, רצינו 2 חדרים, וגם היה לי חשוב להזמין מלון שאפשר לבטל ממש עד הרגע האחרון, למקרה שהתוכניות שלנו היו משתנות – https://www.booking.com/hotel/fr/adagio-city-aparthotel-opera.html?aid=1559171&no_rooms=1&group_adults=1
  מיקום מצוין, צוות נחמד, חדר מרווח ונקי (אם כי אין שירות ניקיון יומי, אלא אם משלמים יותר), מטבח מצויד.
  • טסנו עם Transavia, שילמנו את כל התוספות האפשרויות (max fare) כדי לקבל כרטיס גמיש שאפשר לשנות עד 4 שעות לפני הטיסה, בחירת מושבים, אקסטרא תיק להעלות למטוס, ו30 ק"ג של מטען לבטן המטוס (בנוסף לעגלה / מזוודה עד 10 ק"ג שהם נותנים לתינוק). הצוות בטיסה הלוך היה סופר נחמד, הצוות בטיסה חזור היה סביר. עזרו לנו לקבל מושב למיכאלי, זה היה הכי חשוב.
  • הסעה משדה התעופה (Orly) למלון וחזרה – בעקבות המלצות שמצאתי באחת מקבוצות המטיילים בפריז יצרתי קשר עם יוהן. היה סופר נחמד ותקשורתי, יש לו כיסא תינוק (עם כיוון הנסיעה, לא מושלם אבל נסבל בגיל שנה), מחיר קצת יותר זול מאחרים שבדקתי, וגם השכרנו ממנו סים מקומי מה שחסך לנו קצת זמן והתעסקות עם זה בעצמנו.
  https://www.facebook.com/%D7%99%D7%95%D7%94%D7%9F-%D7%94%D7%A1%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%96-400505223708321/

  וזהו.. זה הכל 😉 מקווה מאד שזה פוסט ראשון מיני רבים על טיולים שלנו עם ילד/ים!

ושוב חוזרת על הלינק שלי בבוקינג, תודה מראש למי שיבחרו להזמין דרכו! https://www.booking.com/searchresults.en.html?city=-1456928&aid=1559171&no_rooms=1&group_adults=2

טיפים לניו יורק

אחת לכמה זמן יוצא לי לשלוח את הטיפים שלי לניו יורק לחברים שטסים. אז החלטתי שיהיה קל יותר להעלות אותם כפוסט פה בבלוג, שבתקווה אעדכן מדי פעם אחרי ביקורים נוספים.
זה גם צעד ראשון להפוך את הבלוג הזה לבלוג טיולים כללי, ולא רק זיכרון מתוק לירח הדבש הנהדר שלנו.

אז הנה הטיפים שלי, נאספו לאורך שנים ומספר ביקורים..

• המלצת הזהב שלי – https://www.zerve.com/FoodTours – סיורי "אוכל ותרבות". מבקרים בכמה מסעדות/מזנונים/חנויות ומקבלים טעימות (רצוי מאד להגיע רעבים, אם כי לא מורעבים), ושומעים הרבה על האזור, בדגש על מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, ו/או ספרות. הייתי בארבעה כאלה ונהניתי מכולם. שלחתי לשם כמה וכמה חברים, וכולם נהנו גם כן, כולל ניו-יורקרים. רצוי להזמין מראש כי אלה סיורים קטנים (12-15 משתתפים).
• http://sidewalksofny.com/ – חברה נוספת שעושה סיורים באותו סגנון. לא עשיתי אותם בניו יורק, אבל בסן פרנסיסקו עשינו סיור איתם והיה מצוין. משערת שגם בניו יורק הם אחלה
• https://www.goldstar.com/new-york – אתר מאד נוח לחיפוש אירועים ופעילויות, ויש שם הרבה הצעות מגניבות
• http://www.allnewyorkfuntours.com/#!blank/aiqbg – סיור צילום בסמארטפון בסנטרל פארק – מדריך משעשע ומאד נחמד, דרך אחרת לראות את הפארק, והרווחתי כמה טיפים מוצלחים לשימוש במצלמת הטלפון.
  ב-goldstar מוכרים כרטיסים מוזלים.
• http://www.freetoursbyfoot.com/new-york-tours/walking-tours/new-york-graffiti-and-street-art-tours/ – סיור חינמי (נותנים טיפ בסוף הסיור, סביב 10 דולר זה אחלה) בשכונה פחות ידועה של ברוקלין, דגש על גרפיטי. היה מעניין ומעשיר. ומאד יפה.
• The Highline Park –http://www.thehighline.org/about/park-information – אם הולכים לסיור אוכל בChelsea Market עוצרים גם בפארק הזה במהלכו. אבל שווה להגיע לשם במיוחד. פארק עילי שנבנה על מסילת רכבת ישנה. משהו קצת אחר. שווה מאד לשלב ביקור וארוחה קלה גם בשוק
• thelowline.org/lowline-lab – תכננתי לבקר ולא הספקתי בביקור האחרון. מרכז מבקרים בפארק שעדין לא נפתח, שממוקם מתחת לפני הקרקע, בתחנת סאבווי ישנה. משלים ל-high line, נשמע מעניין וחברים שביקרו אמרו שאכן כך. אמור לקחת כחצי שעה.
• Sleep No More – http://sleepnomorenyc.com – אי אפשר לקרוא לזה הצגה, וזה גם לא מופע מחול או תערוכה, אבל במובן מסוים זה כל הדברים האלה. עיבוד מטורף וחופשי מאד של מקבת, שמורכב מסיור עצמאי בתוך מבנה בן 4 קומות שהיה פעם בית מלון. במבנה מסתובבים שחקנים/רקדנים, שחיים את סיפור מקבת (בערך). אפשר כמובן ללכת עם עוד מישהו, אבל ממש בתחילת הערב סביר להניח שיפרידו ביניכם, וקשה עד בלתי אפשרי להתאחד. לא צריך להגיע מוכנים (אפילו רצוי שלא), אבל יש טענה שהדרך הטובה ביותר לחוות את העניין הזה היא להידבק לשחקן מסוים ולרדוף אחריו ברחבי המבנה. מטורף למדי, הייתי פעמיים, שהיו שונות לגמרי, ואשמח ללכת פעם שלישית.
• Iluminate – http://iluminate.com – מופע נהדר, שמתנהל בחושך מוחלט, כי הרקדנים לבושים ב-EL Wire (כבלים זוהרים). קצת פחות משעה, מרשים ומיוחד (אם כי כבר שמעתי השוואות לתיאטרון השחור ול-Blue Men Group).
• Sketchbook Project –http://www.sketchbookproject.com  – ההגדרה הכי קרובה שאני יכולה למצוא לפרויקט הזה זו "תערוכה", אבל זה רחוק מלהיות מוזיאון. אמנים ויוצרים, ובעצם כל אדם בעולם שרוצה לקחת חלק בפרויקט, שלחו מחברות עם ציורים, סיפורים, איורים, שרטוטים וכל דבר שהם רצו לשים שם. אוצרי הפרויקט קיטלגו את אלפי המחברות לפי קטגוריות שונות, והמבקרים מוזמנים להגיע ולבחור מחברות לעיין בהן. מרתק ויפהפה, שווה הגעה לברוקלין במיוחד לדעתי, אבל אולי זה בגלל שאני יודעת שיש עוד מספיק דברים אחרים לעשות בשכונת וויליאמסבורג, כך שבכל מקרה כנראה שלא תגיעו רק בשביל זה (שווה להגיע לשם בשבת או בראשון בשביל שוק האוכל שבסעיף הבא)
• Smorgasburg –http://www.smorgasburg.com/  – שוק האוכל המובטח בוויליאמסבורג. סביר להניח שאני אוהב כל שוק אוכל שיהיה בו, אבל אין לי ספק שזה אחד המוצלחים. היצע גדול של אוכל שבדרך כלל לא נתקלים בו (קולומביאני, בוליביאני, קוריאני ועוד ועוד), רובו מוכן במקום. יש מבחר נאה של אפשרויות טבעוניות, אבל אוכלי הבשר בהחלט לא מקופחים.
• השתתפות בתוכנית של דיוויד לטרמן- http://www.cbs.com/shows/late_show/tickets/ באחת הפעמים האחרונות שהייתי בניו יורק החלטתי שאני רוצה להיות קהל בתוכנית כלשהי. ההעדפה הראשונה היתה ל-SNL או משהו כזה, אבל בסוף יצא דיוויד לטרמן. זו היתה חוויה מגניבה.. רק צריך להירשם, ואם השם שלך עולה בגורל, הם מתקשרים ושואלים אותך משהו על התוכנית. אפשר להיות עם גוגל/ויקיפדיה פתוחים, והם מאד רוצים שתענה/י נכון, אז הם די עוזרים לך (אותי שאלו מה צבע השיער של הקריין שלו. כשקצת גמגמתי, הבחור בטלפון אמר "אם אני שואל אותך על *צבע* השיער שלו, הוא בטח….?". אדום, אם תהיתם 🙂
• -Fat Cat – http://www.fatcatmusic.org – המלצה ישנה, אבל נראה לי שהיא עדין קבילה. בר מגניב. יש בו הופעות ג'ז, משחקי לוח על השולחנות, ואגף שלם של שולחנות ביליארד, shuffle board ופינג פונג.
• מוזיאון האופנה- http://www.fitnyc.edu/13666.asp מוזיאון חינם (!) ב-Fashion Institute. מן הסתם יעניין בחורות יותר מבחורים, אבל לא רק.. יש שם תערוכות מתחלפות שוות
• .דרכים לראות הצגות בזול:
  : http://www.trolly.co.il/%D7%97%D7%9E%D7%A9-%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%92%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%95%D7%95%D7%99-%D7%91%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%94/
  קניתי דרך זה כרטיסים במחיר ממש טוב ל-War Horse (הצגה מאד מומלצת) http://www.trolly.co.il/tip/jacks-world-%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9D-%D7%91-99-%D7%A1%D7%A0%D7%98/
• ושתי המלצות שכמעט כל מי שהיה בניו יורק יידע לתת (אם כי הן בכלל לניו ג'רזי) –
  • http://www.sixflags.com/greatAdventure/index.aspx – לונה פארק כיפי ביותר. שווה את הנסיעה לניו ג'רזי
  • שופינג ב-Jersey Gardens – קניון אאוטלט עצום, שאפשר להגיע אליו ולחזור ממנו בקלות באוטובוס מ-Port Authority

• בפוסט הזה, מבלוג שאני מאד מחבבת, יש עוד הרבה טיפים, ובסופו יש לינקים לפוסטים בבלוגים נוספים. מאד ממוקד אוכל, אבל לא רק 😉 https://ediblepoetry.wordpress.com/2016/06/21/advanced-new-york/

 

 

המלצות הזהב שלנו לוייטנאם

במהלך הטיול אמרתי כמה פעמים למשה שבסוף כל מדינה, אני אכין פוסט סיכום של המלצות קונקרטיות למלונות/מסעדות/הרפתקאות שנהנינו בהן במיוחד.

אז אומנם חזרנו כבר לפני חודשיים (אהה! חודשיים!), אבל אף פעם לא מאוחר להמלצות, נכון?
יותר בשביל תיעוד והפנייה מאשר בשביל כל דבר אחר, קבלו אותן, המלצות הזהב שלנו לוייטנאם (נכתבו כמייל לחברה שממש עכשיו נמצאת בדרכה לשם):

• מידע על הרכבות – http://www.seat61.com/Vietnam.htm נראה ארוך, אבל ממש ממש ממליצה לקרוא את כל העמוד הזה
• תנסו להזמין כמה שיותר מלונות דרך hotels.com. למי שנרשם אצלם ומזמין דרכם, אחרי כל 10 לילות שמזמינים (לא צריכים להיות ברצף או משהו), מקבלים לילה חינם, בשווי המחיר הממוצע של מה שהזמנת. קיבלנו ככה 2 לילות חינם בעלות ממש גבוהה (כי הזמנו דרכם ריזורט מאד יקר פעם אחת, ואת המלון שישנו בו שבוע בבומביי, שם התפנקנו, יחסית, עם מלון טוב.
• האי Cat Ba (לפוסט) נמצא לא רחוק מהאלונג ביי. אמור להיות שם פחות עמוס, ועם פחות מלכודות תיירים. ממליצה על הסוכנות שדרכה הזמנו סיור רגלי בשמורה שבאי, ויום בסירה במפרץ (כולל ארוחת צהרים, קייאקים ואפילו קצת שנירקול).
  http://catbaventures.com/
• אם תהיו ב-Ninh Binh (פוסט), אני ממליצה בחום על המלון שישנו בו. היה ממש יפה, ואחלה אוכל.
  הוא נמצא בכפר שמסביב לנהר בו שטים. מאמינה שאין שום סיבה לישון בעיר נינג בינג עצמה.
  עובדת שם בחורה ממש חמודה בשם ג'יני (נראה לי שהיא הבת של הבעלים), האנגלית שלה סבבה והיא עוזרת בהזמנת כרטיסי רכבת/אוטובוס/אתרים וכו'..
  http://www.tripadvisor.com/Hotel_Review-g303945-d6668067-Reviews-Tuan_Ngoc_Hotel-Ninh_Binh_Ninh_Binh_Province.html
• כמה דברים שנהנינו בהם במיוחד בהוי-אן (פוסט):
  – קורס בישול של יום שלם (יש גם חצי יום) ב-Red Bridge. כתבתי על זה בבלוג, אחד הימים הכי כיפיים בטיול. http://www.visithoian.com/redbridge/
  – סיור חינם באי קטן שסמוך לעיר – Kim Bong Bicycle Tour
  http://www.hoianfreetour.com/
  – מסעדת Market – מעוצבת כמו שוק. מבחר ממש גדול של אוכל, היינו שם פעמיים והיה מצוין.
  http://www.tripadvisor.com/ShowUserReviews-g298082-d4479883-r168793111-The_Market_Restaurant_Cooking_School-Hoi_An_Quang_Nam_Province.html
  – Morning Glory – עוד מסעדה מצוינת, של אותם בעלים. יותר יקרה, אבל חוויית הישיבה אחרת
  http://msvy-tastevietnam.com/morning-glory/
  – באן מי מ-ד-ה-י-ם (זה סנדוויץ' וייטנאמי ידוע, יש בו בדרך כלל פטה וירקות טריים), אכלנו שם 5 פעמים בערך..
  http://www.tripadvisor.com/Restaurant_Review-g298082-d2365673-Reviews-Banh_Mi_Phuong-Hoi_An_Quang_Nam_Province.html
  – חוף An Bang מקסים ממש. אפשר להעביר שם בכיף ימים שלמים, באחד מהמסעדות שנמצאות על החוף. אנחנו היינו ב-Soul Kitchen. יש להם שמשיות גדולות עם מיטות נוחות, וגם חלק שמקיף לחוף ויש בו דשא. האוכל היה סבבה לגמרי, ותכל'ס אפשר להזמין קוקוס גדול ולשרוץ שם כל היום
  http://www.tripadvisor.com/Restaurant_Review-g298082-d3296193-Reviews-Soul_Kitchen_Beach_Bar_and_Restaurant-Hoi_An_Quang_Nam_Province.html
• כמה המלצות לדאלאת (פוסט) –
  – Canyoning – סנפלינג מפלים. אדיר, אדיר, אדיר. קצת מפחיד, לא אשקר, אבל אחת ה-חוויות. לא נראה לי שיש ממש הבדל בין הסוכנויות, היינו באותם מקומות כמו שאר הקבוצות.
  – הסיור של Mr. Rot – דומה כנראה לסיור עם איזי ריידר, אבל הרגיש הרבה הרבה הרבה פחות ממוסחר. רוכבים על אופנוע (אפשר לבקש שמישהו ירכיב אתכם) יום שלם, עוברים בהרבה מקומות מעניינים, ביניהם כפר נידח של אחד המיעוטים שחיים באזור. הרבה רכיבה, אבל היה מעניין ויפה מאד. כדי לקבוע איתו צריך לשלוח מייל ל- mrrotsecrettour@gmail.com
  עקרונית הוא עובד ב-Pink Villa, אכסניה/מלון די ידועים. לא היינו שם, ואפשר לקחת את הסיור גם בלי לישון שם.
  – וכמובן, תבקרו ב-Crazy House
• הו צ'י מין סיטי (פוסט):
  – סיור אוכל שמאד נהנינו ממנו
  http://saigonstreeteats.com/index.html
  – אני חושבת שיש סיור חינם שלא צריך להירשם אליו, אלא פשוט להגיע. כשאנחנו היינו הם בדיוק היו בחופש. אנחנו סיירנו עם סטודנטית חמודה, שמתנדבת בארגון שמחבר בין סטודנטים שרוצים לתרגל את האנגלית שלהם, לתיירים. הצלחנו לקבוע יומיים מראש, אבל הם ממליצים ליצור איתם קשר כמה שיותר מוקדם.
  הסטודנטית "שלנו" היתה חמודה, אם כי היא לא נתנה לנו המון ערך מוסף. ובכל זאת, זו הזדמנות נחמדה להכיר מישהו מקומי, וזה קצת יותר נוח מלשוטט לבד בין המקומות ולמצוא לאן שווה ללכת.
  http://www.tripadvisor.com/ShowUserReviews-g293925-d3948543-r158948492-Saigon_Hotpot-Ho_Chi_Minh_City.html
  – מאד התלבטנו אם לקחת סיור מאורגן לאחד האתרים שנמצאים באזור סייגון. החלטנו לוותר על דלתת המקונג כי היה לנו זמן רק ליום טיול אחד, וסיורי היום נשמעו כמו יום עם הרבה מאד נסיעות, שרובו מוקדש למלכודות תיירים כאלה ואחרות. לקחנו יום סיור למחילות קו צ'י, ולמקדש הקאו דאי. היה לנו מזל להיות בקבוצה קטנה, וחוץ מעצירה אחת שהיתה די מעניינת, היינו רק באתרים שרצינו, והיה מאד מעניין. גם לאתרים האלה לוקח 3-4 שעות להגיע (לכל כיוון), אז קחו איתכם ספר או משהו ליום הזה..
  אני לא זוכרת את הסוכנות שהזמנו דרכה, אבל בכל לא בטוחה שהיא בהכרח יותר מומלצת מאחרות.

ו…. זהו…. (ואנג ויאנג, לואנג פרבאנג, צ'יאנג מאי)

פוסט אחרון.
לא לגמרי נתפס שכבר הגיע הזמן לחזור הביתה, אבל עושה רושם שזה המצב. ואני יודעת שאין סיכוי שאכתוב שוב בבלוג כשנהיה בבית, אז זה עכשיו או לעולם לא. ואני זו אני, אז זה עכשיו.
בהמשך אסכם קצת, כי זה מרגיש כמו הדבר ההולם לעשות, אבל אתחיל בסגירת הפער האחרון שנותר, ואספר קצת על לאוס.

כשעשינו תכנון ראשוני של הטיול הבנו בשלב מסוים שאנחנו צריכים לבחור בין לאוס לבין קמבודיה, ובחרנו בראשונה. אחרי הזמן שבחרנו להעביר בשאר המקומות נותרו לנו רק 3 שבועות, אז מראש התמקדנו בצפון לאוס. בסופו של דבר הספיקו לנו שבועיים, כי לא לגמרי התחברנו ללאוס. היא הלכה והתחבבה עלינו ככל ששהינו בה יותר, אבל זה כנראה בגלל שהיעדים האחרונים שלנו בה היו מוצלחים במיוחד. לא הייתי מוותרת על הפרק הלאוטי במסע שלנו, אבל גם לא הייתי מאריכה אותו.
התחלנו בנחיתה בבירה ויינטיאן. נחתנו בלילה ותכננו לקחת אוטובוס ליעד האמיתי הראשון שלנו בלאוס בבוקר שאחרי. הצלחנו לקנות כרטיסי נסיעה כבר בלילה, והתעוררנו בבוקר שמחים וטובי לב, מוכנים לנסיעה הלא-ארוכה לואנג ויאנג. חיכינו כמוסכם באכסנייה שלנו, אך ההסעה שלנו בוששה להגיע. התקשרנו לסוכנות ונאמר לנו שהיא בדרך, אך אחרי שעברה שעת היעד התקשרנו שוב, והתברר ש"הנהג לא מצא אתכם". לא התחלה חיובית לעם הלאוטי איתי. נאלצנו לחכות כמה שעות טובות להסעה הבאה. נו, שוין.

6 שעות מאוחר מהמתוכנן הגענו לואנג ויאנג. זהו אחד היעדים הפופולריים בלאוס, בעיקר בקרב תרמילאים צעירים. זאת משום שהאטרקציה המרכזית בו היא "טיובינג" – שייט אבובים במהלכו עוצרים בברים הפזורים על שפת הנהר, שותים, משתכרים, ואז קופצים למים ושוברים יד, רגל או את שתיהן. לפני כמה שנים ממשלת לאוס שמה קץ לכאוס וסגרה את רוב הברים. כיום יש רק 5 כאלו, והם הרבה פחות פרועים משהיו בעבר. מטיילים עדין פוקדים את ואנג ויאנג, ועדין יש בכפר עצמו לא מעט ברים שמציעים אלכוהול במחירי רצפה, ובתי קפה שמציעים שידורים של "חברים" 24 שעות ביממה, אבל נראה שזה לא מה שזה היה פעם. וזה היה בסדר גמור מבחינתנו. ביומיים הראשונים קצת לא הרגשתי טוב, אז בעיקר עברנו בין בתי קפה, קראנו, ראינו טלוויזיה, ושתינו אינספור שייקים. ביום השלישי יצאנו ליום טיול שכלל שייט אבובים בתוך מערה מוצפת מים (נעים באמצעות משיכה בחבל שמתוח בתוך המערה), ביקור במערה שמשמשת כמקדש, ושייט קייאקים בנהר הברים הידוע לשמצה. עצרנו בבר אחד, והוא אכן לא היה יותר מדי שוקק חיים. השייט בנהר היה נעים ויפה. בכלל, הנוף באזור הזה מאד מרשים, אז כיום הרבה אנשים מגיעים לכפר בשביל לטייל בסביבתו, ולאו דווקא כדי להשתכר ולעשות שטויות.
פרט ליום הטיול ביקרנו גם בלגונה שמכונה "הלגונה הכחולה", אך שלא במפתיע, כשאנחנו היינו שם היא היתה עכורה למדי. ניסינו גם לטייל עצמאית לנקודת תצפית יפה, אך לא ממש מצאנו את הדרך, והסתפקנו בלהתהלך בשדות האורז עד שלא יכולנו להתקדם יותר (לא מבחירה, כשיצאנו לדרך לא ידענו שהיא תהיה חסומה).
אז ואנג ויאנג היתה חביבה, אבל הרגשנו שזה לא ממש זה.

לא ממש סוער, הא?

בברים הפרועים גם ילדים משתתפים בחגיגה..

המקדש שבמערה

למערה קוראים "מערת הפיל", נחשו למה

לואנג פרבאנג, היעד הבא, כבר היתה הרבה יותר לטעמנו. זו עיירה קטנה, מוקפת הרים ומלאה במקדשים בודהיסטיים. יש בה אווירה הרבה יותר אירופאית מכל מקום אחר בלאוס, הרבה מסעדות טובות, והרבה תיירים שבוחרים בה כיעד היחיד שלהם בלאוס.
בילינו שם 4 ימים מוצלחים ומהנים בהם ניצלנו הרבה ממה שיש לה להציע.
האטרקציה המרכזית היתה יום שלם עם פילים (פילות, אם לדייק). יש בלואנג פרבאנג מספר אתרים שמציעים חוויה שכזו. בחרנו במקום שמהווה מקלט (Sanctuary) לפילות לאחר שלבעליהן כבר לא היה צורך בהן. רכבנו עליהן, האכלנו אותן, למדנו כמה מילות אילוף, והדובדבן שבקצפת – רחצנו אותן בנהר. היה יום מאד מהנה, לא מעט בזכות האנשים הנחמדים שהיו איתנו בקבוצה.

בשאר הימים שלנו בלואנג פרבאנג הסתובבנו בין המקדשים הרבים, חזינו – ממרחק בטוח ומנומס – בטקס מתן האוכל לנזירים, אכלנו טוב, נחנו, למדנו כיצד טווים וצובעים משי, ואחרי שקראתי על כך אינספור המלצות חמות בטריפאדוויזור, גם לקחנו חלק בשיעור אנגלית. אחד מבתי הספר ללימוד אנגלית (ארגון ללא כוונות רווח) מציע/מבקש מתיירים להצטרף לשיעורי תרגול אנגלית שלוקחים מקום פעמיים ביום. היה מאד מעניין לשוחח עם בני נוער מקומיים ולשמוע קצת על החיים שלהם. לא שלא ידענו את זה, אבל החיים שלהם כה שונים משלנו.. הרבה מהם מגיעים לעיר במיוחד כדי ללמוד אנגלית, וחיים הרחק מהמשפחות שלהם. כולם שאלו מתי הגענו ללאוס ואיפה ביקרנו, אבל רובם המכריע לא טייל כלל, גם לא באתרים קרובים ללואנג פרבאנג. זו היתה חוויה מעניינת ומעוררת מחשבה, ויצאנו בתחושה טובה שעזרנו קצת (ממש ממש קצת) למטרה חשובה.

ביום האחרון שלנו, לפני הנסיעה הארוכה להואי סאיי (בשביל ה-Gibbon Experience, עליו כבר סיפרתי), שכרנו אופנוע ונסענו למפלי Kuang Si. גם עליהם קראתי המלצות רבות, והרגשתי שכדאי שאנמיך ציפיות. זה כנראה עבד, כי ממש התפעמתי מהמקום הזה. ממש גן עדן. הגענו מוקדם והרגשנו שהבריכות והמפלים כולם שלנו. בדרך למפלים עוברים דרך Sanctuary של דובים, בונוס נחמד. המפלים היו תענוג אמיתי ואלמלא ה-Gibbon Experience זה כנראה היה השיא של לאוס מבחינתי.

אם היינו דבקים בתכנון המקורי, הייתי יכולה לעבור בשלב הזה לסיכום הטיול כולו. אבל בגלל שקיצרנו את הטיול שלנו בלאוס, הרווחנו 4 ימים תמימים ובלתי מתוכננים בתאילנד, שהעברנו בצ'יאנג מאי. לבנגקוק הותרנו יומיים בלבד, בשביל שופינג, וגם בשביל ארוחה במסעדה נהדרת שדורגה לאחרונה בדירוג נחשב כמסעדה ה10 בטיבה בעולם, והטובה ביותר באסיה. לא ארחיב עליה במילים, אבל סמכו עלי שזו היתה חוויה יוצאת דופן (ואלמלא כבר היינו במסעדה שמדורגת מספר 5 באותה רשימה, בניו יורק, הייתי מכנה אותה "חוויה של פעם בחיים").

אז, ממש בקצרה כי אפילו אני כבר עייפה מהכתיבה שלי, צ'יאנג מאי. אתן לתמונות לדבר בהמשך.
הגענו אליה בלי שום תוכניות, פרט לידיעה שכדאי לקחת בה קורס בישול, ולעשות הרבה מסאז'ים. וכך עשינו! מסאז' כל יום, קורס בישול מאד מהנה, שוטטות רבה בשווקי הלילה המקסימים של העיר, הרבה אוכל רחוב מצוין, מפלים מגניבים שאפשר לצעוד בהם בלי להחליק, ואיך אפשר בלי, גם כמה וכמה מקדשים מרשימים.

הזמן עבר מהר, ובלי ממש להבין איך, הגיע הזמן לטיסה לבנגקוק. כאמור, את מרבית זמננו שם העברנו בשופינג, אבל השארנו גם קצת זמן להתפנן במלון המפנק והיוקרתי שהזמנו ללילה אחד, באדיבות אותו אתר מלונות דרכו הזמנו את המלון המפנק בקמבודיה (על כל עשרה לילות שמזמינים דרכם מקבלים לילה חינם). שם גם הגשימו לי שוב את חלום ה"פינוק ירח דבש שמחכה בחדר". ייאי ייאי ייאי.

וזהו…. שלושה חודשים עברו חלפו ביעף.
שש מדינות, שש עשרה טיסות, אינספור נסיעות בטוקטוקים, מוניות, סירות, אוטובוסים, וואנים, רכבות וגם אומגות, סנפלינג מפלים, רכיבה על פילים, לא מעט קילומטרים באופנועים, המון המון המון אוכל טוב, קצת אוכל פחות טוב, חברים חדשים, כמה אלפי תמונות, ו5 שפות שלמדנו איך אומרים בהן "תודה".
אני לא ממש מאמינה שיצאנו להרפתקה הזו, ולגמרי לא קולטת שאנחנו עכשיו בסיומה. מקווה לרכב על גלי האושר האלה עוד זמן מה. אבל גם כשהם יעברו, הדבש של ירח הדבש יישאר איתנו, אני בטוחה.
איזה כיף היה!

Island Hopping בפיליפינים – סיקיהור (Siquijor), בוהול (Bohol) ,קאימיגין (Camiguin)

למרות שמשה צוחק על כך שאני פותחת כך את הפוסטים שלי, הנה זה בא:
אין כמו נסיעה ארוכה בוואן (האחרונה לטיול! מעכשיו והלאה צפויות לנו רק טיסות) לתיעוד עוד כמה מהרפתקאותינו. ושוב אעשה סלט בזמנים, ואחזור לפיליפינים.

עזבנו את אפו איילנד ופצחנו בעוד דרך מרובת אמצעי תחבורה לאי הבא בתור, סיקיהור (Siquijor). המסע שלנו כלל סירה קטנה, אוטובוס, טוק טוק, דאנקין דונאטס, מעבורת, ועוד טוק טוק. בסיומו של המסע הגענו למלון חמוד, שנמצא ממש על שפת הים. הרבה מקומות באי סיקיהור נמצאים על שפת הים, כי זהו אי קטן למדי. הכביש ההיקפי שלו אורך כ-80 ק"מ, ותכננו להקיף את כולו באופנוע. סיקיהור ידוע כ"אי המכשפות והרוחות", ומספר מקומיים ששמעו שאנחנו שמים פעמינו אליו שאלו אותנו אם אנחנו לא חוששים. פרט לכמה שיקויים שניסו למכור לנו בנמל אליו הגענו, ועוד כמה אגדות על אתרים בהם ביקרנו, לא ממש נתקלנו באף כישוף או קסם. מזל שהיו נופים ומראות יפים שיסיחו את דעתנו מהאכזבה.

באחר הצהריים הראשון שלנו באי, לאחר שהתרעננו קצת במלון, קפצנו לבריכה טבעית במרכז הכפר סן חואן הסמוך למלון שלנו, בשם Capilay Spring Patk. ציפינו לנביעה קטנה ומוקפת צמחייה שופעת, אבל מצאנו בריכה מסודרת שמהווה אבן שואבת לבני הנוער המקומיים. אחרי שענינו מספר פעמים לשאלות "איך קוראים לך?", "מתי הגעתם לסיקיהור?", ו"כמה זמן תהיו בסיקיהור?" הגענו למסקנה שאנחנו פחות מעוניינים לשמש כאטרקציה לבני תשחורת, ונסענו לחוף ממנו אמורים לראות יפה את השקיעה. החוף עצמו היה יפה למדי, וכך גם השקיעה.

למחרת שכרנו אופנוע ויצאנו לתור את נפלאות האי. התחלנו בביקור במחלבה (גילי, היית במחשבותינו), בציפייה לסיור קצר ואולי גם טעימות. הציפייה לא עמדה במבחן המציאות, וקיבלנו בעיקר חיוכים, והסבר על טעמי החלב השונים במקרר. משה לקח בקבוק שוקו והמשכנו בדרכנו.
ממש על הכביש הראשי נמצא עץ עתיק, Century old Balete Tree. לעץ נקשרו מעשיות רבות, אך אנחנו הסתקרנו יותר מהבריכה הנובעת בין שורשיו, שבה שוחים דגיגים שאוהבים לכרסם כפות רגליים. בארץ קוראים לזה פדיקור דגים, שמעולם לא העזתי לנסות, ואחרי חצי שנייה במי הבריכה הזו שמחתי על כך. משה החזיק מעמד יותר ממני, אבל גם הוא העדיף שלא לתת לדגים לאכול יתר על המידה.

נקודת העניין הבאה היתה כנסייה עתיקה, ומולה מנזר שמשמש כיום כבית ספר. הכנסיות של אירופה מרשימות הרבה יותר, והאמת שגם המקדשים הבודהיסטיים בוייטנאם, אבל היה מעניין לראות הוכחה לנוכחות הנצרות.

רואים? נצרות

מדגמנת צניעות

האטרקציה הבאה בתור כבר היתה הרבה יותר… ובכן, אטרקטיבית. מפלי Cambugahay הם אחד האתרים הפופולריים ביותר בסיקיהור, ועל אף שבעת ביקורינו הם לא היו כחולים כמובטח, לא קשה להבין למה. מספר מפלים מחוברים ביניהם בבריכות לא גדולות, שאפשר לשחות בהן ואל התחתונה מביניהן אפשר גם לקפוץ מהגדה באמצעות שריגי עץ גבוה. השתכשכנו בשמחה במים הנעימים, ומשה גם הפגין יכולות טרזן מרשימות.

כמאמר הפתגם הידוע, המים עשו אותנו רעבים, והתחלנו לחפש מקום לארוחת צהרים. שלט מבטיח כיוון אותנו "Lazi Beach Bar". נסענו ונסענו, ואחרי זמן לא קצר הגענו סוף סוף לשם. בהמשך הביקור שלנו ראינו עוד כמה שלטים למקום, כולם רחוקים למדי ממנו ואף אחד מהם לא מציין זאת. אל תאמינו לשלטים בלי ציון מרחק, הם מאד מטעים! לפחות האוכל היה טעים והנוף היה יפה.

סגרנו את יום הטיול שלנו בצעידונת על גשרי עץ בינות לעצי מנגרוב מרשימים, שגדלים במים מלוחים. בקצה המסלול היתה מסעדה נטושה, שבה נתלו פוסטרים עם הסברים מפורטים על העצים האלה. בזכותם ידענו לשים לב בהמשך הטיול לשורשי האוויר המגניבים שלהם, שנראים כמו מקלות נעוצים במים רדודים, ואשר מאפשרים לעצים לקבל חמצן ולהתמודד עם מליחות המים.

בערב גילינו מסעדה מקסימה בשם Baha Bar, אליה שבנו עוד פעמיים בהמשך השהות שלנו בסיקיהור. גם כשמטיילים צריך את המקום הקבוע שאפשר לסמוך עליו לארוחה טובה.

המשכנו לתור את האי ביום הבא. תכננו להעביר את רובו בחוף Salagdoong, עליו קראנו הרבה מאד המלצות. עם זאת, החלק הראשון של היום הועבר בעיקר בהמתנה במרפאה המקומית, כי אוזן שמאל שלי נסתמה לגמרי, והיה ברור שאני לא יכולה להתעלם מהמצב. קיבל אותי רופא נחמד, שבישר לי שאין לו איך לעזור לי, ושאני צריכה לשים טיפות אוזניים כמה ימים, ואז לראות שוב רופא. מה שכבר יקרה באי הבא.
אז באיחור מה יצאנו לעבר סלאגדונג. כשהגענו לחוף התאכזבנו מאד למצוא אותו עמוס בחבורות מקומיות שהיו עסוקות בעיקר בשירת קריוקי נמרצת. העומס והרעש הביאו אותנו לעזוב את החוף אחרי זמן קצר. עם זאת, התרשמנו לטובה מהנוף, ובנסיבות אחרות אני בטוחה שהיינו מעבירים שם יום סתלבט מאד נעים.
במקום זאת, השלמנו את ההקפה של האי, וחזרנו לסתלבט במלון שלנו, שלו היה חוף צמוד וגם בריכה נעימה.

היום הבא היה האחרון שלנו בסיקיהור, ובחרנו להעביר אותו עם ספרים, משחקי קלפים, שייקים ורביצה על החוף או על שפת הבריכה. לפני הטיול לא חשבתי שאני אוכל להעביר ימים שלמים ככה, אבל עכשיו אני בהחלט רואה את הקסם בדבר שכזה. מי היה מאמין… הטיול הזה לגמרי שינה אותי (או שלא). קינחנו בעוד ארוחה ב- Baha Bar ובשקיעה יפה.

[ועכשיו אנחנו כבר לא בואן לצ'יאנג מאי, אלא בשדה התעופה, ממתינים לטיסה מצ'יאנג מאי לבנגקוק. שתדעו]

מסיקיהור עברנו לבוהול, הפעם במסע פשוט שכלל רק טוק טוק, מעבורת ועוד טוק טוק. התמקמנו בעיר הבירה של העיר, טאגבילאראן, שאינה מעניינת במיוחד, אבל מהווה בסיס טוב לפעילויות באי.
עוד לפני היום הראשון ועתיר האטרקציות שלנו באי (עליו כבר סיפרתי כאן) נתקלנו באטרקציה ראשונה בארוחת הערב שלנו. ישבנו במסעדה שמעסיקה חירשים כמלצרים, אז את ההזמנה עשינו באמצעות טלפון שמחובר היישר למטבח. מסעיר!

ביום שלאחר יום ההרפתקאות שלנו הגיע הרגע המשמח, בו הלכנו לרופא א.א.ג, שבשעה טובה פתח לי את הסתימה באוזן. הללויה… שמחים, טובי לב, ושומעים בכל הצדדים נסענו לאלונה ביץ', היעד החביב על רוב המבקרים בבוהול, שרבים מהם גם בוחרים לישון בו. מצאנו פיסת חוף יפה אך עמוסה בסירות ומסעדות, כמו גם ב"אחיות" שמציעות מסאז' על החוף. טרום תאילנד עוד היינו יותר בררניים בבחירת המסאז'ים שלנו, אז בחרנו מסעדה והתמקמנו בה למספר שעות נעימות של פטפטת, אוכל, קלפים, ומאמץ מפותל מהרצוי להזמנת הטיסה לה אנו ממתינים כרגע (שהוכתר בהצלחה, אשר התבררה בהמשך כחלקית, כי איכשהו שוב הזמנתי טיסה לתאריך הלא נכון, יום מוקדם מהמתוכנן. לפחות הפעם עלינו על זה בזמן, ובסוף הכל הסתדר לטובה, כי אנחנו שמחים על היום הנוסף שיהיה לנו בבנגקוק).

היום המלא האחרון שלנו בבוהול היה יום פינוק. בילינו בריזורט יפה על החוף, שמאפשר לבקר בו ולהנות ממתקניו (בריכת אינפיניטי! ספא! חוף פרטי!) גם ליום, בלי לישון שם. היה תענוג.

את בוקר המחרת התחלנו מוקדם למדי, ופצחנו בעוד מסע ארוך ליעד הבא. נסענו לעיר נמל אחרת, שם המתנו כמה שעות למעבורת לאי האחרון בו ביקרנו, קאמיגין. האי הזה ידוע בעיקר בזכות הפעילות הגעשית שבו, וגם הוא אי קטן וחמוד שאפשר להקיף באופנוע בפחות מיום.

גם היום הבא התחיל מוקדם, בביקור ב-White Island. רצועת חול באמצע הים (קראנו שהתופעה מכונה Sand Bar), שאי אפשר להקים בה מבנים, אבל בהחלט ניתן להציב בה שמשיות ודוכנים. הגענו לשם מוקדם כי במהלך היום נעשה שם מאד חם, ואין שם שום צמחיה שתספק צל ומפלט מהשמש. לא לגמרי הבנו מה פשר ההתרגשות הגדולה מהמקום, אבל ראינו משם נופים יפים של האי ושל הרי הגעש שמפארים אותו.

לאחר שסעדנו את ליבנו במיטב המאפים שמצאנו במאפייה צמודה למלון (הפיליפינים *ממש* אוהבים מאפיות. יש אחת כל כמה מאות מטרים בערך), יצאנו לדרך. התחלנו במסלולון קצר שנקרא "תחנות הצלב" (Stations of the Cross). מדובר בעלייה לנקודת תצפית, שהמקומיים החליטו לקשט בפסלים המייצגים תחנות שונות שעבר ישו בדרכו האחרונה. היה… חינוכי…

הצלב בים מסמן בית קברות ששקע במהלך אחת מרעידות האדמה שפקדו את האי

בדרך למלון יום קודם לכן פגשנו שני זוגות נחמדים שחלקו איתנו מונית. אחד מהם פגשנו גם למחרת, בנסיעה שלנו בין נקודות עניין שונות באי. לאחר שהבנו שהזוג ההוא (צרפתיים בשם ג'וליה וברנדן) ואנחנו נמצאים על אותו מסלול ובאותו תיזמון, החלטנו להמשיך לטייל יחד. הצטרף אלינו זוג נוסף שפגשנו, אמריקאית בשם מג וגרמני בשם דייוויד, שחיים בסינגפור. החבורה העליזה שלנו עברה לה יחד בין הריסות כנסייה שקרסה ברעידת אדמה, בריכות, מפלים, וארוחת צהרים עליה לא שילמנו כי מג מצאה ג'וק בנודלס שלה. שווה (ומשתלם!)
לטייל בחבורה.

סגרנו את היום במעיינות חמים. מעין חמת גדר, רק עם מים פחות חמים, וריח פחות מסריח. קראנו לפני כן שלעיתים לא נעים לבחורות מערביות להיות שם בבגדי ים, כי המקומיים שמרניים. מצאנו לנו פינה לא מאד עמוסה, אז מג ואני הרגשנו מספיק בנוח. לא ברור אם בגלל שהיינו בבגדי ים, או בגלל שמג נראית "כמו בובת חלון ראווה" (ציטוט מדויק), אבל בסופו של דבר בהחלט משכנו הרבה תשומת לב. לידינו השתכשכה לה במים חבורת מורות, שלאחר כמה דקות של בהייה ופטפוט נמרץ אודותינו, העזו להתקרב ולבקש להצטלם איתנו. משם הדרך היתה קצרה למסיבה של ממש. המורות המכובדות לא הפסיקו לצחקק ולצווח, וחלקן הורידו את החולצות שלהן (הן נכנסו למים בלבוש מלא) ונשארו בחזיות. בקיצור, הבאנו את התנועה לשחרור האישה לאי קאמיגין. בערך.

נהנינו כל כך אלה בחברת אלה, שהחלטנו לטייל יחד יום נוסף. שיירת האופנועים שלנו חרכה את כבישי האי, בדרך לאי Mantigue. ניהלנו משא ומתן קשוח להשכרת ציוד שנירקול, ויצאנו לאי בסירה קטנה. השנירקול עצמו היה קצת מאכזב לעומת מה שעשינו באפו איילנד, והעובדה שהציוד ששכרנו היה מאיכות מאד מאד נמוכה לא תרמה להנאה. אז בעיקר שרצנו לנו על החוף ופטפטנו עם החברים החדשים שלנו.
לאחר מכן נסענו לראות מפל יפה, אליו גם נסענו יום קודם לכן, אבל הגענו ממש כשהוא נסגר.

סגרנו את היום ואת הביקור שלנו בקאמיגין בארוחת ערב לא מאד טעימה, אך מאד נעימה ומשעשעת, בחברת שני הזוגות.

למחרת בבוקר טסנו למנילה, ומשם עלינו צפונה, להרפתקה האחרונה שלנו בפיליפינים, הטרק בטרסות האורז (עליו כבר סיפרתי פה).

ובזאת תם לו פרק הפיליפינים. שעכשיו כבר נראה כמו זיכרון רחוק… עבר כבר כמעט חודש מאז, במהלכו ביקרנו בשלוש מדינות וצברנו עוד שלל חוויות לאוסף. על הבולטות שבהן (מקדשי אנגקור בקמבודיה, וטרק האומגות בלאוס) כבר כתבתי. את השאר כנראה אשלים במהלך הטיסה הארוכה לארץ, עוד יומיים בסך הכל. נתראה בקרוב…

עפים עם קופים (פוסט קצרצר והרבה תמונות) – The Gibbon Experience

ושוב אנחנו על שפת המקונג, אבל הפעם אחרי הטרק המטורף שעשינו בשלושת הימים האחרונים. למה מטורף? כי חלק ניכר ממנו התניידנו באמצעות אומגות, בנות 100-440 מטרים. אה, וגם היה את העניין הקטן הזה של לינה בבתים שבנויים על עצים, בגובה 30-50 מטרים, אליהם אפשר להגיע רק באמצעות אומגות.
הטרק נקרא The Gibbon Experience, כי הוא נערך בג'ונגל במזרח לאוס, בו שוכנים קופי גיבון. כמו רוב המטיילים כנראה, לא ראינו את הגיבונים (שמענו אותם שרים), אבל ראינו קופי מקוק, וחיות ג'ונגל אחרות.
אלו היו שלושה ימים נהדרים, מלאים בנופים עוצרי נשימה, התעופפות מרובה ברחבי הג'ונגל (נתנו לנו גם זמן חופשי שניצלנו כהלכה בהתרוצצות ותעופה הלוך ושוב בין אומגות שונות), חברותא נעימה ומשעשעת עם המטיילים שאיתנו, אוכל טעים, הרבה יותר מדי צרעות באזור השירותים, מקלחות פתוחות עם מבט פנורמי לטבע שמסביבנו, צעידות במעבי הג'ונגל, ומדי פעם הבנה הולכת ומעמיקה שההרפתקה שלנו עומדת לבוא על סיומה.

אשאיר הפעם יותר מקום לתמונות מאשר למילים, על אף שבלתי אפשרי להעביר את החוויה הזו על בוריה. פשוט תצטרכו לבוא לרחף כמו קופיפים בעצמכם.

וגם קצת מבתי העץ שלנו:

בפיליפינים הגודל לא קובע – סבו (Cebu), אפו איילנד (Apo Island)

החלטתי נחרצות שאני סוף סוף מתחילה להשלים פערים ולספר עוד על הפיליפינים. אז הנה אני, יושבת על שפת המקונג, משקיפה על תאילנד בעודנו עדין בלאוס. מחר נצא לטרק שבטח עוד אספר עליו רבות, בשמורת קופי גיבון, במהלכו נתנייד הרבה עם אומגות.
אבל עזבו את זה. הפיליפינים.

בפעם האחרונה סיפרתי על נפלאות הריזורט המפנק שהיינו בו באי פלוואן. משם המשכנו לאיים אחרים, וישנו במלונות קצת פחות מעניינים, אבל האיים עצמם היו מוצלחים מאד גם כן.
התחלנו בביקור קצרצר באי סבו. זה האי השני בגודלו ובחשיבותו בפיליפינים (אחרי האי לוזון, בו שוכנת הבירה מנילה, ובצפונו טרסות האורז היפהפיות). נחתנו בבירה, שנקראת גם כן סבו, ופצחנו בנסיעה לעיירונת בשם מוהלבוהל (Moalboal) שנמצאת בצד השני של האי. החלק הראשון היה נסיעת מונית לתחנת האוטובוס, שייתכן שלא הייתי טורחת לציין אלמלא במהלכה שמענו תוכנית רדיו שמשום מה כל הזמן עברה בין טאגאלוג לאנגלית. חוויות על ימין ועל שמאל, אני אומרת לכם. בתחנת האוטובוס איתרנו את הרציף ממנו עתיד היה לצאת האוטובוס שלנו. לקו הזה אין שעות קבועות, הוא יוצא כשהוא מתמלא, ויש לו שתי גרסאות, עם מיזוג אוויר ובלי. כשהגענו נראה היה שאוטובוס לא ממוזג קרוב ללהתמלא, וברציף ישבו עוד כמה אנשים ששיערנו שמחכים גם כן לאוטובוס הממוזג. רכשנו כמה סופגניות והתיישבנו עם התיקים, מוכנים להמתנה. ואז הגיע האוטובוס הממוזג, ועדר של אנשים שעט לכיוונו פתאום. נזכרנו בהכשרתנו כחיילים בצבא ההגנה לישראל ועברנו למצב פעולה. אני העמסתי על עצמי את שני התרמילים הקטנים שלנו ונדחקתי לעבר דלת הכניסה לאוטובוס, בעוד משה מרים בקלילות את שני הקיטבגים שלנו והולך לדחוס אותם לתא המטען. באלגנטיות ישראלית מצויה הצלחתי להשתחל לאוטובוס כשעוד היו מושבים פנויים ולתפוס לנו ספסל. כשחיכיתי לעלות קלטתי שבחורה צעירה שמחזיקה תינוק עומדת בצד עם מבט סמי-מיואש. הבנתי שאין סיכוי שהיא תידחף בתור עם התינוק, אז סימנתי לה שתיכנס לפני והדפתי לכמה רגעים את הדחיפות כדי לאפשר לה לעלות. המקרה הזה עורר דיון ער בין משה לביני – מה היה קורה אם היא היתה עולה ומגלה שנשאר רק ספסל אחד פנוי באוטובוס, האם היא היתה מציעה לנו אותו או מתיישבת ומותירה אותנו לעמוד? שלא תחשבו שטסנו רק כדי ליהנות. אנחנו מעשירים את עולמנו התרבותי והמוסרי!
בנסיעה הזו גם נחשפנו לתופעה שחזרה על עצמה מספר פעמים. מדי פעם עלו לאוטובוס מוכרי מזון ושתייה, עברו במשך כמה דקות בין הנוסעים (הווה אומר, נדחפו בין הנוסעים היושבים והעומדים, חבילות הדואר, העופות והמקנה שהצטופפו להם יחדיו באוטובוס) ומכרו את מרכולתם. לפעמים זו היתה פיצה, לפעמים דאנקין דונאטס, ולפעמים סתם קלמנטינות.

בשעה טובה הגענו למוהלבוהל. התמקחנו קצת עם נהג טוקטוק ויצאנו למקטע האחרון של הדרך שלנו באותו יום – רכיבת טוקטוק אתגרית בכביש משובש וחשוך, שלוותה במוזיקה ובשירה של הנהג, שגילה חיבה מפתיעה לפינק פלויד וקווין.
בחרנו להישאר במלון בסיסי וחמוד בשם Asian Belgian Resort. ריזורט זה ממש לא היה, והמוטיב הבלגי היחיד שאיתרנו היה דגל הלאום שנתלה בגאווה במסעדה. על אף שהתרגלנו לסטנדרטים גבוהים, מצאנו את המקום נעים והולם להעברת היום שהחלטנו להקדיש למוהלבוהל. הוא כנראה אטרקטיבי במיוחד לצוללים, אך אנו הסתפקנו בשנירקול, וברביצה על החוף הלבן המאכזב קמעא שהיה בהמשך רצועת החוף.

השקיעות בפיליפינים ממשיכות לתת את הסחורה

למחרת בבוקר השכמנו קום, וב6 בבוקר כבר יצאנו בוואן לעבר הסיבה העיקרית לשמה הגענו לאי סבו, שנירקול עם כרישי לווייתן, במקום שנקרא אוסלוב (Oslob). חברנו באכסנייה לזוג חמוד שחלק איתנו את עלות הוואן והנעים עלינו את הנסיעה. ועכשיו יש לנו חברים חדשים לבקר בהונג קונג (תמרי, אם את קוראת את זה, יום אחד עוד נגיע לשם!) ובגוואם, טריטוריה אמריקאית באוקיינוס השקט שלא חשבתי שאי פעם אפגוש מישהו מתושביה. אני מאד נהנית מהחברויות לטווח קצר שנוצרות בטיול. אנחנו ישנים בעיקר במלונות, אז לא יוצא לנו לפגוש אנשים כל הזמן, אבל כשזה קורה, זה מאד נחמד. וחלקכם מכיר אותי מספיק בשביל לדעת שאני אדם שבכנות ישמח לפגוש שוב את האנשים האלה, אם אי פעם אגיע לאזורם או שהם יבואו לישראל.

אז…. כרישים. וואו, איזו חוויה מיוחדת זו היתה.
ציפיתי למשהו קצת אחר, חשבתי שממש נשחה לידם באזור מוגבל אך רחב ידיים במידה. בפועל, נשארנו צמודים כל הזמן לסירה הקטנה שהשיטה אותנו לאזור בו נמצאים הכרישים, שנמצא למרבה ההפתעה מאד מאד קרוב לחוף. הכרישים הם חלק מלהקה שחיה באופן חופשי בטבע, והם מגיעים לאזור בו תיירים יכולים לשחות איתם משום שמאכילים אותם שם. היינו במים 20 דקות (על הדקה, מקפידים על כך), במהלכם ראינו כמה וכמה כרישים, אם כי לא כמות עצומה. אלה יצורים ענקיים, באורך של 4-6 מטרים. לכאורה היינו אמורים לשמור על מרחק של לפחות 4 מטרים מהם, אבל הם שחו ממש לידינו, ומספר פעמים היינו צריכים להרים את הרגליים כדי שהסנפיר שלהם לא יפגע בנו.
לזוג איתו הגענו היתה מצלמה תת-מימית אז הרווחנו כמה תמונות עם הכרישים. ולמדנו שלמרות שכבר התנסנו בכך באל נידו, אנחנו עדין לא יודעים איך להצטלם מתחת למים.

לאחר שסיימנו להתרשם מהכרישים, נפרדנו לשלום מהזוג, ויצאנו לעוד מסע לעבר היעד הבא. הפעם הדרך שלנו היתה מורכבת ממעבורת, טוק טוק, צעידה קצרה, ושייט בסירה קטנה. כל זאת כדי להגיע לאי קטנטן בשם אפו איילנד (Apo Island). רשמית אפו שייך לאי בשם נגרוס, אך בשבילנו הוא היה עולם ומלואו, ולא טרחנו לעשות שום דבר אחר בנגרוס (שדווקא מציע לא מעט, עניין של תיעדוף). שמענו הרבה המלצות על אפו, אז הגענו עם ציפיות גבוהות. בדיעבד הבנו שהציפיות היו מוצדקות, אך בה בעת החוויה שלנו היתה מאד שונה מזו שציפינו לה.
אפו אמור להיות, כמו הרבה יעדים בפיליפינים, גן עדן לצוללים. אנחנו "רק" שנירקלנו, אבל גם בשבילנו זה היה גן עדן. התמזל מזלנו, ומדריך הצלילה באכסנייה בה שהינו הציע לנו להצטרף לסירת הצוללים, כדי להגיע לאזור שלא היינו יכולים להגיע אליו לבד בשחייה. בשנירקול הראשון שלנו שם נשארנו באזור קטן יחסית, קרוב לסירה, אבל הוא היה לא פחות ממדהים. עושר עצום של אלמוגים ושל דגים. גם באל נידו ובמוהלבוהל התרשמנו מאד מהעולם שמתחת למים, אבל באפו ראינו משהו אחר. עולם אחר. זה היה יפהפה. כאשר מדריך הצלילה חזר לסירה הוא קרא לעברנו שנתקרב, כי שוחה לידו צב. באפו יש גם שמורת צבי ים ידועה, והיה מגניב לראות צב ממש בטבע, ולא רק בשמורה (מה שעשינו ביום האחרון שלנו, ושהיה פחות מרגש מהצפוי כי לא ראינו הרבה צבים, וכי בשמורה אין בכלל אלמוגים ובעלי חיים אחרים).
בשנירקול השני העזנו קצת יותר, וירדנו מהסירה יחד עם הצוללים. הם עשו את דרכם בצלילה לנקודת המפגש עם הסירה, בעוד אנחנו התקדמנו עם הזרם לאותה נקודה. הזרם היה חזק יחסית, אז זה הרגיש כמעט כמו לנסוע בכביש מהיר. כל מה שהיינו צריכים לעשות היה לצוף ולתקוע את הראש במים. אני מחייכת בעודי כותבת את זה, זה היה משהו מיוחד ומאד מאד מהנה. גם בצלילה הזו ראינו מגוון רב של אלמוגים ויצורים תת מימיים.
לאחר כל שנירקול חזרנו לאכסנייה לארוחת בוקר, ומשם עברנו לשרוץ עד אחרי הצהרים בחוף הקטנטן של אחד המלונות באי. זה לא היה החוף הכי יפה שהיינו בו, והוא גם היה סלעי למדי, אבל שגרת היום הזו שסיגלנו לעצמנו היתה מאד כיפית.
כמו שציינתי קודם לכן, אפו הוא אי קטנטן. פרט לשמורת הצבים, החוף הקטן וכמה אתרי צלילה, אין בו יותר מדי. למשל, גם חשמל אין בו, פרט לשעות 18:00-22:00. חשבנו שזה משהו שיקשה עלינו, אבל מתברר שלא ממש צריך חשמל חוץ מזה. אלא אם מדובר במאוורר, שבשבילו צריך חשמל כל הזמן. בלי לדעת שהאפשרות בכלל קיימת, קיבלנו חדר עם מאוורר תקרה שמחובר לחשמל במשך כל שעות היום, אז הבעיה הזו נפתרה. כילה על המיטה פתרה את בעיית היתושים ושאר המזיקים בלילה.

הנוף מהחדר שלנו

וזהו, העברנו לנו 3 ימים מאושרים ורגועים מאד באפו איילנד, עם הרבה זמן במים, הרבה משחקי קלפים כל ערב, והרבה הערכה להזדמנות הנהדרת שנפלה בחיקינו להיות בחופש כזה.

יומיים של קדושה עתיקה ותענוגות מודרניים – מקדשי אנגקור (Angkor Temples)

חוויות הפיליפינים עדין טריות למדי בזיכרון, אבל אלה מקמבודיה טריות עוד יותר, ואנחנו כבר בדרך מקמבודיה ללאוס, אז אני מרשה לעצמי לשמר את הפער ולכתוב עכשיו על הימים האחרונים. לכל מי שחושש (רק אני, כנראה), אמצא את הזמן להשלים את הפער ולספר גם על קורותינו במדינת האיים והחופים.

כשתכננו את הטיול הבנו בשלב מסוים שב-3 חודשים לא נספיק לטייל בכל המקומות שעניינו אותנו. בחרנו להקדיש את מירב הזמן לוייטנאם ולפיליפינים, מה שהשאיר אותנו עם שלושה וחצי שבועות לחלק איכשהו בין כל שאר המדינות שברשימה שלנו. את בורמה הורדנו מפאת חום בלתי נסבל בתקופה הזו של השנה, ואחרי שקראנו קצת על קמבודיה ועל לאוס, בחרנו בלאוס. עם זאת, מקדשי אנגקור בקמבודיה הצליחו בכל זאת לעבור את הרף, והחלטנו לבקר בהם לימים ספורים. עכשיו כשהימים האלה מאחורינו אני יכולה לאמר בלב שלם שזו היתה החלטה מצויינת. ועכשיו אספר לכם, כהרגלי בקיצור ובתמציתיות, בדיוק למה.

קצת רקע – אנגקור היתה עיר הבירה שקבעו שליטי האימפריה הקמרית (Khmer), אשר היתה בשיאה בין המאות ה8-12 לספירה (אל תתפסו אותי במילה, לא היה לנו מספיק זמן כאן בשביל להתעמק בהיסטוריה). כשחושבים על קמבודיה של ימינו קצת קשה להאמין שמכאן יצאה תרבות כה מפותחת וכה רבת השפעה. עם זאת, המקדשים מהווים הוכחה מוחצת לעוצמה ולגדולה של הקמרים. אפילו (או אולי במיוחד?) היום מדובר במצבור מדהים ומרשים של מבנים ופסלים. מדהים עוד יותר לראות באיזה מצב נשמרו המקדשים. כמובן שהם עברו עבודות שימור מאסיביות, בעיקר על ידי הצרפתים (שגילו אותם מחדש אי שם בסוף המאה ה19/תחילת המאה ה20), ובכל זאת. מהמעט שאני יודעת על זוועות הקמר-רוז', זה גם מאד משמח שהם לא השמידו את האתר ההיסטורי כחלק משלטון האימים שלהם.
מקדשי אנגקור הם אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בדרום מזרח אסיה, ומספר מדריכים שקראנו ציינו שמדובר ביעד ששווה להגיע רק אליו אם כבר נמצאים באזור. הלונלי פלאנט של וייטנאם מכיל פרק שמוקדש לאנגקור, כי כותביו הניחו שמי שמבקר בוייטנאם יהיה מוכן להשקיע בקפיצה קטנה מערבה. וואלה, צדקו. הכותבים האלה השתפכו על המקדשים במידה כזו שאמרנו לעצמנו שממש כדאי שננמיך ציפיות. לא יודעת אם זה בגלל שהצלחנו לעשות זאת או בגלל שהם באמת עד כדי כך מרשימים, אבל אנחנו די חותמים על כל מחמאה שקראנו כרגע.

הגענו לסיאם ריפ, עיר לא גדולה של כ80000 תושבים ומעוז תיירים מכובד, ביום חמישי בערב. הופתענו לגלות נהג טוק טוק (הטוק טוקים הקמבודיים הם מעין כרכרה מקורה מחוברת לאופנוע) מחכה לנו עם שלט. שאלנו אותו אם זה בתשלום, והוא ענה שלא, שהמלון שלנו דאג לזה. משמח, נכון? אז זהו, שחצי כן וחצי לא. כשהגענו למלון הנהג שאל אותנו מה התוכניות שלנו לביקור במקדשים, והציע את שירותיו (מעבר לנסיעה מהעיר אל המקדשים צריך גם אמצעי תחבורה כלשהו כדי להתנייד ביניהם, ובדרך כלל נעזרים בשירותיו של נהג טוק טוק). אמרנו לו שאנחנו רוצים לבדוק מה המלון מציע ומייעץ. ואז היתה שתיקה מביכה קצרה, בסופה הנהג אמר "תנו לי רגע להסביר לכם משהו. אני אוסף אנשים משדה התעופה בחינם, ומקובל שאחרי זה הם לוקחים אותי כנהג שלהם למקדשים". אוקיי, עכשיו הכל יותר ברור. באותו שלב נעמד לידינו אדם נוסף, שאמר לנו שהוא פקיד קבלה במלון, ושהמחיר שמציע המלון הוא אותו מחיר שמציע הנהג "שלנו". אמרנו לו שאנחנו בכל זאת רוצים לבדוק מה קורה במלון, ושיחכה לנו כמה דקות בחוץ. נכנסנו פנימה, ווידאנו שבאמת מדובר במחיר זהה, וחזרנו לנהג לבשר לו שהוא נבחר. אבל כל הסיפור הותיר אותנו עם תחושה לא נעימה, שבהמשך תרגמתי לביקורת לא מאד מחמיאה על המלון בטריפאדוויזור.

טוק טוק לדוגמא משלב מאוחר יותר

למחרת השכמנו קום כדי להתחיל לטייל עם הזריחה. מעבר למראה המקדשים לאור השמש העולה, מומלץ לעשות זאת כי בסביבות השעה 10 מתחיל להיות מאד חם. 37 מעלות, אם נרד לפרטים. אז הדרך לטייל פה היא לקום מוקדם, לטייל כמה שעות, ולחזור למלון לשרוץ בבריכה. לא נגיד שהיה תענוג להתעורר ב4:30 לפנות בוקר, אבל כאשר השמש החלה לקפוח ידענו שזה היה שווה את זה. דווקא ממראה הזריחה עצמה לא מאד התרשמנו, אגב.

החלטנו להקדיש את היום הראשון שלנו למקדשים הידועים והמומלצים ביותר, והראשון בו ביקרנו היה הידוע שביניהם, אנגקור ואט (Angkor Wat). זהו המקדש הגדול ביותר, והוא נחשב למרשים ביותר. הוא בהחלט גדול, ובהחלט מרשים, אבל אני מצאתי אותו אחד מהפחות מעניינים שביקרנו בהם. אולי זה בגלל שהוא פרוש על פני שטח גדול, ואולי זה בגלל שהוא היה הראשון שהיינו בו, מי יודע. בכל מקרה, ברור ששווה לבקר בו, וגם אותו מצאתי מאד מהנה ומעניין. אחד משיאי הביקור בו אמור להיות הטיפוס למעלה לקומה העליונה שלו, שמייצגת את ההר הקדוש לבודהיסטים (רוב המקדשים תוכננו להוות סמלים לטופוגרפיה/גיאוגרפיה הבודהיסטית הקדושה – פירמידות הן הרים, תעלות מים הן אוקיינוסים וכו'). זה היה סבבה והכל, אבל אני בעיקר שמחתי שהצלחנו לתפוס מקום טוב בתור ולא להמתין יותר מדי עד לעלייה, אחרת היא היתה מאכזבת אותי כנראה.

הנוף

מישהי מדגימה הבנת הנקרא קלוקלת

אנשים רעים נופלים לגיהינום (יש קיר שלם של תחריטים בסגנון)

אנשים טובים עומדים ליד רקדניות

במהלך הביקור נעזרנו בספר מפורט שמתאר את המבנים, הפסלים, התבליטים ושאר נקודות העניין במקדשים השונים. מוכרים עותקים של הספר הזה ודומים לו ברחבי העיר, אבל את שלנו סחבנו עוד מהארץ, בהשאלה מזוג חברים שביקרו פה לפני כשנה (תודה, זוג חברים! אוהבים אתכם!). רוב המבקרים נעזרים בספר כזה או במדריך של ממש, אבל ראינו גם כאלה שפשוט שוטטו להם בין המקדשים, מה שלדעתנו ממצה את עצמו מהר מאד ומפחית מעוצמת החוויה.

לאחר אנגקור ואט עצרנו לארוחת בוקר באחת המסעדות הרבות שנמצאות באזור. משונה קצת לראות כמה דוכנים, חנויות ומסעדות יש במתחם. מילא אוכל ושתייה קרה, ואפילו תמונות אני יכולה להבין, אבל למה שהביקור במקדשים יעורר בי חשק לקנות שמלות?
ניצלנו את המזגן שבמסעדה עד תום, והמשכנו למקדש הבא, טה פרום (Ta Prohm), המכונה מקדש "אינדיאנה ג'ונס" או "טומב ריידר". מדובר במקדש שהצרפתים החליטו להשאיר פחות או יותר בצורה בה הם מצאו אותו, דהיינו מוקף בעצים. העצים לא רק מקיפים את המקדש, אלא ממש צומחים בתוך המבנה, לופתים את האבנים ונדחקים ביניהן. זה לא ממש טוב למבנה, אבל זה נראה מאד מרשים ומיוחד, ומטיל צל פה ושם, אז אנחנו לא מתלוננים. הלונלי פלאנט טען שהשילוב בין איתני הטבע לרושם הכביר של המבנים מעשה ידי האדם גורם לטה פרום להיות שובה לב במיוחד. יש משהו בדבריו של מר פלאנט.

המקדש האחרון לאותו יום היה באיון (Bayon), "מקדש הפרצופים". הוא בנוי מהרבה מגדלים ושערים, שבראשם תבליטים של.. חכו לזה… פרצופים. משום מה נטען בספר שלנו שיש מחלוקת לגבי מספר הפרצופים. לא ניסינו לספור, אבל חשבנו לעצמנו שזה משהו שאפשר להגיע להכרעה לגביו (ייתכן שהם מתכוונים למספר הפרצופים שהיו בו במקור, הבנו את זה). זה היה המקדש החביב על משה, עד כדי כך שהוא החליט להביע בפומבי את חיבתו.

הבעת חיבה

הבעה נוספת

השעה כבר היתה 12 והיה חם עד מאד, אז חזרנו בשמחה למלון. השמחה היתה גם תולדה של ההחלטה וההצלחה לזנוח את הנהג שלנו, בתואנה שאנחנו עוברים למלון אחר, ולא בטוחים מה נעשה בהמשך. אכן עברנו למלון אחר (סיבה משמחת בפני עצמה), מלון מפנק ובהתאמה גם יקר, שהחלטנו להזמין לשני לילות כי אחד מהם קיבלנו במתנה מאתר דרכו הזמנו כבר הרבה מקומות לינה במהלך הטיול (יש להם מבצע של לילה עשירי חינם). הידיעה שחלק ניכר מהזמן שלנו בסיאם ריפ יועבר בשהות במלון (עוד טיפ מזוג החברים הנהדר, שוב תודה) הביאה אותנו להחלטה הזו, והיא היתה משתלמת בהחלט. פרט לריזורט בפיליפינים, זה היה המלון הכי טוב שהיינו בו. קיבלו את פנינו עם מיץ צונן ומגבות לחות קרות, בירכו אותנו לשלום בשמותינו בכל פעם שיצאנו או נכנסנו למלון, פינקו אותנו בפירות ובמים, והכי חשוב, הפתיעו אותנו בקישוט המיטה (בכל יום קישוט אחר), ובירכו אותנו לירח הדבש עם בקבוק יין ואמבטיה מלאה במים ובוורדים. היה ממש קשה לעזוב. בעיקר כי כל אנשי הצוות נופפו לנו לשלום ושאלו אותנו איך היה, ומה הלאה, והאם נחזור, ואם אפשר לצלם אותנו ולהעלות לפייסבוק, ואם אפשר להיות חברי פייסבוק שלנו, ואיך היתה ההפתעה בחדר, ואיך ישנו, ואיך היה האוכל, ואיך היה במקדשים, ואם אנחנו עייפים, ואם הרעש מהשיפוצים ליד לא מפריע לנו, ואם אנחנו צריכים משהו, ועוד ועוד ועוד…. מה נגיד, תודעת השירות של הקמבודים מאד גבוהה, אולי אפילו גבוהה מדי.

כמתוכנן, שארית היום הראשון שלנו בסיאם ריפ עברה עלינו בנעימים בבריכה. בערב הלכנו למופע קרקס קמבודי בשם Phare, שזכה לביקורות נלהבות בטריפאדוויזור ובלונלי פלאנט, ואף להשוואה לסירק דה סוליי. תחילת המופע היתה קצת משונה ולא ברורה, ולא כללה אף אלמנט קרקסי פרט לאדם שהעמיד פני שיכור ונפל הרבה, אבל ההמשך כבר היה נהדר. הרבה מאד תעלולים ופעלולים, חלקם עוצרי נשימה ממש, בעיקר כי פחדתי שהמופיעים יפלו וישברו את המפרקת. מעבר לצד הבידורי, יש לקרקס הזה גם ערך חינוכי וקהילתי. הוא מופעל על ידי ארגון ללא מטרות רווח, שמפעיל בית ספר לילדים ממשפחות עניות, בו הם לומדים אמנויות שונות – מוזיקה, מחול, עיצוב, וכמובן לוליינות וקרקסנות (מילה שהמצאתי?). נראה שיש בקמבודיה הרבה ארגונים כאלה, שמפעילים מסעדות, מופעים, מלונות ועוד.

למחרת, היום השני והאחרון שלנו בסיאם ריפ, התעוררנו קצת יותר מאוחר, ויצאנו עם נהג של המלון המשובח שלנו לבוקר נוסף של סיור בין מקדשים. הפעם ביקרנו במקדשים פחות גדולים ופחות עמוסים (אם כי גם אלה שביום הראשון לא היו צפופים כלל וכלל). היינו בחמישה מקדשים, שלכל אחד מהם הייחוד והעניין שלו.

התחלנו ב-Preah Khan, מקדש גדול שאמור להזכיר קצת את טה פרום בשילוב בין מקדש לעצים. לא ראינו בו הרבה עצים, אבל התרשמנו מהגודל ומהיופי. התחלנו את הסיור בו מהצד המערבי, בעוד הספר שלנו הסביר כיצד לבקר בו מהצד המזרחי, אז לעניין ההיסטורי והארכיאולוגי נוסף גם אלמנט של ניווט והתמצאות במרחב. בכל פעם שהצלחנו להתאים בין התיאור בספר לבין הקיר/מבנה/תחריט/תבליט שמולנו פרצתי בריקוד קטן של שמחה (מטפורית בלבד, כמובן, אני לא עושה בושות).

המקדש הבא בתור היה יותר מקדשון ממקדש, Neac Pean שמו. במקור המקדש הוקם על אי קטן והיה מוקף בבריכות. גם במקרה הזה הבריכות והאי מייצגים אלמנטים גיאוגרפיים בודהיסטיים, אך כיום לא כל כך נותרו מים בבריכות, והאי נראה יותר כמו גבעה קטנה. אי אפשר לעבור לבקר במקדש עצמו, רק להביט לעברו ממרחק מה.

המשכנו הלאה, למקדש Ta Som. בדומה לבאיון, גם בו יש מגדלים מעוטרים בפרצופים, בדומה לטה פרום, גם בו יש עצים המשתרגים מסביב ובתוך האבנים, ובדומה לכל חלקה טובה כמעט באנגקור, גם שם רוכלים פנו אלינו בעיקשות ונחרצות וניסו לגרום לנו לרכוש שטויות. אחת הרוכלות שם היתה ילדה קטנה, בת 8 או 9 בסך הכל, ששאלה כל מבקר מאיפה הוא, ובתשובה עברה לשפה הרלבנטית, ספרה מ1 עד 10, והציעה את מרכולתה. קיווינו שהיא תשאל אותנו מאיפה אנחנו ושנוכל לבחון את העברית שלה, אך היא נתקעה על זוג ספרדי. אחח, האכזבה.

במקדש East Mebon התפעלנו במיוחד מפסלי פילים שמקיפים אותו, ומצורת הפירמידה שלו. הספר שלנו לימד אותנו שלמרות שהוא נראה כך כיום, הוא לא "מקדש הר" (זוכרים שחלק מהמקדשים מסמלים הרים?), כי במקור הוא היה מוקף במים ולא היה גבוה כל כך. הטיפוס למעלה הרגיש די גבוה..

המקדש האחרון שלנו, Pre Rup, היה מעניין ויפה לא פחות מאלה שקדמו לו. הוא כן "מקדש הר", כפי שהמדרגות התלולות שבצדדיו מעידות היטב, וממעלה המרפסת העליונה שלו יכולנו להתרשם מהנוף. גם בפרה-ראפ שיחקנו במשחק החביב עלינו "זהה את מה שהספר מתאר", כהרגלנו בהצלחה מרובה.

וזהו, בזאת תם לו הסיור שלנו בעיר המקדשים. היה שונה ממה שציפיתי (דמיינתי את המקדשים בצבע כתמתם יותר, במצב רעוע יותר, ובסביבה צחיחה הרבה יותר), אבל מוצלח הרבה יותר משיכולתי לקוות לו.

שבנו למלון, מוכנים לעוד יום רגוע על שפת הבריכה. משה התיישב לו שם עם ספר, ואני בחרתי בהשלמת שעות שינה במזגן, ובטיפול ב4 ידיים בספא של המלון. התחלתי בוויטנאם במסורת של מסאז" בכל מדינה, ומסורת חייבים לשמר. כאשר חזרתי למלון יצאנו לארוחת צהרים. הייתי צריכה לעלות לחדר לקחת את הארנק, ובדרך לשם אחת מפקידות הקבלה הזהירה אותי שמנקים כרגע את החדר שלנו, ושאולי לא אעלה לשם. אמרתי לה שזה בסדר, ושרק אקח את הארנק ואצא. בעודי נכנסת לחדר קלטתי בזווית העין בקבוק יין על השולחן, ואז קלטתי גם שתי בחורות מופתעות ומצחקקות שמסדרות על המיטה פרחים בצורת לב והכיתוב ???. התחלתי להתפקע מצחוק גם כן, ושאלתי אם משה אחראי או שזו הפתעה גם בשבילו, הן ענו שזו הפתעה, ואמרתי שלא אספר. ירדתי למטה, מתאמצת להפסיק לחייך, ויצאנו לאכול.
שבנו לחדר, סיפרתי למשה המופתע שהצלחתי לשמור ממנו סוד במשך שעה שלמה, ושוב התפעלנו מכמה נהדר המלון שלנו. פרט ליין ולפרחים גילינו גם כיור ואמבטיה מלאים במים ובעלי וורדים. החיים הטובים בסיאם ריפ.

בערב יצאנו לתור את רחובות העיר, סקרנים לראות כיצד נראה Pub Street המפורסם, ובמיוחד כיצד נראה הפאב בעל השם הגאוני "Angkor What???" הם נראו נחמד מאד. הסתובבנו, אכלנו, שתינו, נהנינו.

למחרת בבוקר (היום) נפרדנו בעצב מהמלון בארוחת בוקר טובה, זכינו לשטף אחרון של ברכות, שאלות, לחיצות ידיים ואיחולים להמשך, ויצאנו לשדה התעופה.
הביקור בקמבודיה היה קצר ומתוק. יכולנו להעביר בסיאם ריפ עוד יום-יומיים בכיף. הסידור הזה של כמה שעות במקדשים בבוקר, וסתלבט במהלך שאר היום מאד מצא חן בעינינו. עדין מוזר לי קצת לחשוב על כך שעברנו בקמבודיה ליומיים וחצי בסך הכל, אבל אני לגמרי מבינה את ההמלצה לעשות זאת. אם למישהו מכם תהיה הזדמנות לבקר במזרח ולעשות סיבוב דרך סיאם ריפ, אנחנו ממליצים בחום.

50 גוונים של ירוק – צפון לוזון (Luzon)

לפני הטיול ראיתי תמונות של הרבה מקומות שהתעתדנו לטייל בהם. אחד המראות המרשימים היה של טרסות האורז שבצפון הפיליפינים, אבל איכשהו זה בכל זאת היה יעד שלא היינו בטוחים שנגיע אליו, והשארנו את ההחלטה לזמן שכבר נהיה במדינה. אני לא זוכרת מה גרם לנו להחליט לוותר על מקומות מפתים אחרים (בורקאי, למשל, למי שמכיר) ולהחליט להקצות 4 ימים יקרי ערך לטרסות, אבל אני מודה לנו על כך שעשינו זאת. אולי זו העובדה שעזבנו את האזור לפני פחות מ24 שעות ואני עדין תחת ההשפעה המהפנטת של הנוף היפהפה, אבל אני חושבת שמדובר באחד המקומות היפים ביותר שזכיתי לראות במו עיני. אני לא בטוחה איך לתאר את הטרסות האלה, זה הרגיש לי כמו שילוב מושלם וייחודי של טבע ומעשה ידי אדם. מדהים לגלות שהטרסות האלה כבר בנות כ2000 שנים. במקרה הזה תמונה לא שווה אלף מילים, כי מילים ותמונות יחד לא יצליחו להעביר את הפלא. ובכל זאת אנסה לעשות זאת, כמובן 🙂

האזור המדובר נמצא בצפון לוזון, האי הגדול ביותר בפיליפינים בו נמצאת גם הבירה מנילה. אי אפשר לטוס אליו, והדרך הפשוטה והזולה ביותר להגיע לשם היא באוטובוס לילה ממנילה. 8-9 שעות באוטובוס סטנדרטי לא נשמע כמו חוויה מרנינה במיוחד, ולרגע קט שקלתי להתגעגע לאוטובוסים הווייטנאמים, אך הנסיעה עברה במהירות וישנו לאורך רובה. הגענו לעיירה/כפר המרכזי של האזור, בנאווי (Banaue) בסביבות השעה 6 בבוקר, ויחד עם כמה נוסעים הלומי שינה אחרים, שכמונו לא תכננו מראש את שהותם (קראתם נכון, *אני* לא תכננתי מראש), הובלנו למרכז מידע קטן באחת האכסניות. מדריך נמרץ הסביר לנו מהן אפשרויות הטיול באזור, והחלטנו לצאת ל3 ימי טיול, יחד עם עוד 3 מטיילים אחרים שהצטרפו אלינו ליומיים הראשונים. הטיול הזה צפוי היה לקחת אותנו למסע מקיף במספר כפרים ובמספר אזורי טרסות שונים שכל אחד מתייחד בתצורה קצת שונה מהאחרים. אפשר לראות הרבה גם במאמץ קטן יותר, ויש אנשים שאפילו מסתפקים ביום אחד בלבד של טיול – מגיעים בבוקר עם האוטובוס, וחוזרים למנילה עוד באותו ערב. יכולנו לדחוס את השהות שלנו ליומיים ולהספיק לראות עוד כמה מקומות, אבל באמת שהיה מדובר בנוף כה מיוחד וכה יפה, ואני שמחה על כל רגע שהזדמן לי לבהות בו. היה גם כיף לדעת שאנחנו מגיעים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם ברכב או בהליכה קצרה יותר. זה גם גרם לנו להעריך מאד את המקומייים, שבשבילם הליכה היא ממש דרך חיים. ולא סתם הליכה, אלא הליכה עם אוכל/עצים/אורז/ילדים/כל זאת ועוד על הגב. אנחנו הסתפקנו במים ובבגדים ל3 ימים.

קשה להבין, אבל אנחנו נוסעים על הגג של הג'יפ, בדרך לתחילת הטרק

יום ההליכה הראשון היה הקשה ביותר. הלכנו 24 ק"מ ב7 שעות, חלקן בעלייה תלולה, וחלקן בירידה שהיתה קשה אף יותר בגלל הלחץ על הברכיים. אבל במרחק של 4 ימים זה כבר לא נראה כמו אתגר גדול במיוחד, ונראה לי שהוא מתאים גם למי שאינו מיטיב לכת. שלושת החבר'ה שהצטרפו אלינו כלל לא תכננו לעשות טיול כזה – אלואיז הצרפתי טייל עם נעלי סירה ומכנס קצר סמי-מחויט, לנה הנורווגית לא הביאה איתה כובע, ואלפרד האיסלנדי סחב איתו ציוד צילום ששקל למעלה מ20 ק"ג, כולל חצובה אימתנית שהוא השעין על כתפו לאורך כל הדרך (הוא צלם מקצועי, אז לפחות הוא משוגע שעושה כסף מהמאמץ הלא הגיוני הזה).

צועדים על הטרסות

אלפרד והחצובה

המסלול שעשינו עובר בין הרים, כפרים וכמובן שגם טרסות אורז, ומומלץ לעשות אותו עם מדריך מקומי, כי הוא אינו מסומן כלל. פגשנו כמה מטיילים שלא נעזרו במדריך (ישראלים, כמובן), אך שמחנו מאד שהיה איתנו את לואי, שבנוסף להוראת הדרך גם הכין לנו מקלות הליכה שימושיים ביותר עם המצ'טה שלו. היום הראשון, פרט להליכה מרובה ונופים מרהיבים, כלל גם שתי בעיות בלתי צפויות. הראשונה נגלתה כאשר לואי אמר "אוקיי, פה נאכל צהרים" והבנו שאנחנו באמצע שומקום בלי שומדבר לאכול. מתברר שכולנו הבנו לא נכון את אותו מדריך נמרץ מתחילת היום שלדעתנו אמר לנו שנוכל לקנות אוכל באחד הכפרים בדרך. לואי אמר שלא אמור להיות שום מקום לקנות בו אוכל, אך למרבה השמחה מצאנו אישה נחמדה שנאותה למכור לנו במחיר ידידותי סיר מלא אורז שהכינה בבוקר. אתם יודעים מה אומרים, כשמוקפים באורז – תאכלו אורז. היה מגניב לדעת שמה שאנחנו אוכלים גדל סביבנו. הבעיה השנייה צצה כאשר התחיל לטפטף עלינו גשם וכולנו הבטנו בציפייה ללואי, שלהבנתנו היה אמור לתת לנו מעילי גשם. לואי הביט עלינו חזרה בתמיהה. אז אוכל אין, ומעילי גשם אין. המזל שוב עמד לטובתנו ובאותו יום הגשם נחלש מהר ולא הפריע לנו להליכה.

קצת לפני השקיעה הגענו לכפר בשם קמבולו, לגסטהאוס חמוד שבו העברנו את הלילה הראשון. שמחנו לגלות שיש בכפר חשמל לאורך כל שעות היממה, ופחות שמחנו לגלות שבגסטהאוס הזה לא רק שנתקלח עם דלי, כמצופה, אלא שלא ירתיחו עבורנו מים וזה יהיה דלי מלא במים קרים. היה… מרענן…

יום המחרת התחיל בביקור קצר לבית הספר של הכפר. הגענו בדיוק בזמן לשירת ההמנון. אני חושבת שבאופן כללי בפיליפינים היו שני מוסדות שראינו בכל פינה – בתי ספר ומאפיות. אשאיר לכם את המשימה להבין האם יש קשר בין השניים.

ביום הזה ידענו שנצעד הרבה פחות, אבל לואי הכין אותנו לעלייה ארוכה וקשה עד לנקודת התצפית על הכפר הבא, בטאד, ועל הטרסות שלו שפרושות מסביבו בכמעין איצטדיון. אלה הן הטרסות המפורסמות ביותר באזור, ושם הופתעתי לגלות עד כמה התמונות לא הכינו אותי למראה המרשים.

איצטדיון הטרסות, צד א'

איצטדיון הטרסות, צד ב'

בסוף העלייה שמחנו לגלות בטאדי נחמד שסוחב לשם כל בוקר משקאות וחטיפים. החבורה העליזה שלנו לגמה באושר רב מבחר משקאות, בעוד אני מאיצה בכולם לצאת מהסככה ולבוא כבר לראות את הנוף המדהים. לשתות אפשר גם בשמש..

משם פצחנו בירידה ארוכה, בתחילה דרך הטרסות ובהמשך במורד הר סטנדרטי ובלתי מעובד, כדי להגיע למפל. לנה (הנורווגית) התלוננה כל הדרך שלא נראה לה שהמפל יהיה שווה את הירידה, ובעיקר לא את העלייה חזרה. והאמת שהיא די צדקה. המפל היה נחמד, וכך גם הבריכה שנקוותה בתחתיתו, אך כמובן שהשמש נעלמה ברגע שהגענו לשם, אז למים היה קצת פחות קסם, ובכל מקרה הטרסות היו יותר יפות מהמפל.

כשהתארגנו לתזוזה התחיל גשם, שהפעם סירב להיחלש. השלישייה כבר היתה צריכה להתקדם לעבר נקודת החזרה שלהם לבנאווי, שם חיכה להם ג'יפ שהסיע אותם חזרה לכפר, אז לואי קבע איתנו שמשה ואני נחכה שהגשם ייחלש לפני שנצא, ושניפגש איתו בסוף העלייה חזרה מהמפל, לאחר שהוא יוביל את השלישייה. כשהגענו לנקודת המפגש עוד יכולנו לראות את לואי והשלישייה צועדים בקצה השני של איצטדיון הטרסות. חיכינו לראות אותו חוזר, אבל עבר כבר הרבה יותר זמן ממה שהוא אמר לנו שייקח לו, והבנו מכמה מקומיים ששאלנו שאמור לקחת לו אפילו עוד זמן. התעצבנתי שהוא סתם אמר לנו שניפגש תוך שעה, והחלטנו ללכת לבד לגסטהאוס בו הוא אמר לנו שנלון באותו לילה. מדריך אחר שעבר באזור אמר לנו שהוא מכיר את לואי, ושהוא אמור לפגוש אותו כי הוא מוליך קבוצה לאותה נקודה, אז הוא התנדב לעדכן את לואי שאנחנו כבר בדרך לגסטהאוס לבדנו. חששתי קצת שנתברבר בטרסות, אבל היה די ברור איפה הגיוני ללכת, והמדריך השני הנחה אותנו מרחוק כשלא היינו בטוחים. כשהיינו קרובים לגסטהאוס לואי צץ פתאום מולנו, וקיבל שטיפה קלה ממני. הוא התנצל ובמהלך המשך הזמן שלנו יחד הרגשנו שהוא קצת מנסה להתחנף. הוא ידע מה הוא עושה, כי למרות העצבים שלי וההכרזה שהוא לא יקבל טיפ, נתנו לו כזה בסוף הטיול.
גם הגסטהאוס של אותו יום היה חמוד ונעים, והפעם קיבלנו גם מים חמים. המרפסת שלו השקיפה היישר אל הטרסות, מה שכמובן שימח אותנו מאד.

ביום השלישי והאחרון של הטרק שלנו צפויה היתה לנו צעידה לא ארוכה של כ3 שעות לכפר בשם בנגאאן (Bangaan), ומשם ג'יפ לבנאווי. הצעידה באמת היתה קצרה ולא מאד מאתגרת, אבל לא יכולתי להימנע מהרפתקה, ואיכשהו הצלחתי להחליק ולהידרדר קצת מהשביל במורד המדרון. זה קרה דווקא בחלק שלא הרגיש תלול או חלק בכלל, ולמרבה המזל היתה שם הרבה צמחייה שמנעה ממני ליפול רחוק מדי. משה ולואי הרימו אותי חזרה אל השביל, וכולנו שמחנו להיווכח שיצאתי ממש בזול – לא קיבלתי שום מכה חזקה, ופרט לשריטות וקוצים שעדין ממלאים את החולצה שלבשתי לא נותר זכר לנפילה. עצרנו בנחל קטן לא רחוק מהמקום בו נפלתי ושם החלפתי בגדים ושטפתי ממני את האדמה והקוצים. באופן שאולי אפשר להגדיר כפואטי, אבל אני מעדיפה לחשוב עליו פשוט כמטופש, באותו נחל הצלחתי גם לדרוך על מקל קוצני במיוחד. אני כישרון מהלך (ועוקצני). לפחות אלה היו קוצים גדולים שקל היה לשלוף החוצה.
הטרק הסתיים בצעידה דרך טרסות נוספות, אלה של הכפר בנגאאן. התלהבנו מאד מהמראה של הכפר הזעיר בתוך כל הירוק הזה.

סיימנו את הטרק במצב רוח חיובי ביותר, נפרדנו מלואי והלכנו למצוא אכסנייה ללילה האחרון שלנו באזור. העברנו אחר צהרים רגוע במרפסת של האכסנייה, בוהים בטרסות בהן טובל הכפר בנאווי.

למחרת לקחנו טרייסיקל לטרסות נוספות, של כפר בשם הפאו (Hapao). הדרך בין בנאווי להפאו נמצאת בשיפוצים כרגע, אז הכינו אותנו מראש לכך שהטרייסיקל יביא אותנו עד לנקודה מסוימת, ומשם נצטרך לצעוד קצת עד למקום אליו טרייסקלים יכולים להגיע מהכיוון השני. היה משעשע לגלות שההליכה שלנו ארכה שתיים וחצי שניות בדיוק מטרייסיקל אחד למשנהו. אנחנו חושדים שהחסימה הזו בכביש נועדה להעלות את אחוזי התעסוקה של נהגי הטרייסיקלים יותר משהיא הכרחית לתיקון הכביש.

הטיול הפעם כלל לא רק טרסות אלא גם מעיין חם בסופו. לא לקחנו איתנו מדריך הפעם, אבל הצלחנו להגיע בלי שום טעות אל המעיין. הייתי שמחה לספר שזה בזכות חוש הכיוון המפותח שלנו, אבל האמת היא ששאלנו מקומיים כיצד להגיע. בדרך חזרה ניסינו לשנן את ההתפצלויות השונות ואיזו אפשרות צריך לקחת בכל אחת מהן, כדי לחלוק את המידע עם מטיילים אחרים, אבל מהר מאד התייאשנו. המעיין שבסוף המסלול היה באמת חם, ומתוחזק במידה מרשימה. לשם האיזון, ליד המעיין זורם נחל שמימיו קפואים.

בדרך חזרה נהג הטרייסיקל השני (שעכשיו היה הראשון) חיכה לנו כמובטח והסיע אותנו לחסימה בכביש. שם היה אמור לחכות לנו נהג הטרייסיקל הראשון (עכשיו הוא השני, מקווה שאתם עוקבים). אבל בדומה לאוכל ולמעילי הגשם המובטחים מהיום הראשון, שום נהג ושום נעליים. חיכינו קצת והוא לא נראה באופק, ואז נהג אחר שהיה שם אמר לנו שהוא פגש מוקדם יותר את הנהג שלנו, שאמר לו שהוא יבוא לאסוף אותנו בשעה 3. לנו הוא לא אמר שום דבר כזה, והשעה היתה 12:30. נענינו להצעת הנהג השלישי (עדין עוקבים?) לקחת אותנו אל הנהג הראשון, וקיווינו שכל הנהגים יסתדרו ביניהם עם התשלום. בסופו של דבר הגענו בשלום חזרה אל בנאווי, התשלום שנקבע מראש נמסר, ולאף אחד לא היו טענות אלינו.

העברנו בבנאווי עוד כמה שעות, ועלינו על האוטובוס חזרה, מוכנים ומזומנים לשעות האחרונות שלנו בפיליפינים.
השעות האלה באות לסיומן ממש עכשיו, בעודנו יושבים בשדה התעופה במנילה, ממתינים לטיסה שלנו לסיאם ריפ שבקמבודיה.

הטיול שלנו בפיליפינים היה נהדר. מאד שונה מהטיול בווייטנאם – הרבה יותר חופים וסתלבט, הרבה יותר שיזוף, והרבה יותר אנגלית ברורה. עם זאת, גם חווינו הרבה פחות תרבות, הרבה פחות אוכל מעניין (אבל בכל זאת הרבה אוכל) והרבה פחות גיוון בנופים. אבל זה לא אומר שנהנינו פחות, כמובן. פגשנו הרבה אנשים נחמדים, רכבנו הרבה על אופנוע, ראינו הרבה דגים, וצברנו שלל חוויות שאני עוד מתכננת לכתוב עליהן.
אז עד לפעם הבאה שתהיינה לי כמה שעות להעביר בכתיבה ובהעלאת תמונות (מה שכנראה יקרה בשעות החמות של הימים הקרובים, במהלכן נשרוץ בבריכה של המלון) – להתראות…